נְצֹ֣ר בְּ֭נִי מִצְוַ֣ת אָבִ֑יךָ וְאַל־תִּ֝טֹּ֗שׁ תּוֹרַ֥ת אִמֶּֽךָ׃

נצור בני - בלב, שלא תשכחנה.

מצות אביך. כי הלא בודאי חפץ בתקנתך:

תורת אמך. מה שהיא מלמדתך:

תטוש. ענין עזיבה:

נצור בני מצות אביך, המצוה היא מה שיכריח המצוה את המצווה לעשות פקודתו, כמו מצות אב לבנו, אדון לעבדיו, והתורה הם הלמודים שילמדנו כמו האמונות והדעות והמוסרים. לכן יחס המצות אל האב המכריח לשמור מצותיו, וצוה שיצור אותם הגם שהם נגד טבע לבו, ואל תטוש תורת אמך, יחס התורה אל האם, ואמר שאחר שיצור מצות אביו ממילא לא יטוש תורת האם, כי התורה נפש האדם תמשך אחריה בטבע, רק אם ינאץ מצוה אז יעזוב תורה ויכחיש עקרי אמונה כדי שיוכל לפרק מעליו עול מצות, אבל הנוצר מצוה לא יטוש תורה:

נצור בני מצות אביך. והוא הש"י שיצוה אותך לשמור תורתו ואל תעזוב התורה שנתן לך השם יתברך באמצעות השכל הפועל ואפשר שרמז במצוה כי הם מישירים אל החלק מהתורה אשר בו מצות ואזהרות ורמז בתורה אל ספורי התורה כי הם מישרים מאד אל השלימות כמו שביארנו בביאורנו לדברי התורה וקרא הספורים תורת אמך כי הם הגיעו בנבואה מהשכל הפועל אשר הוא בזה הזמן כמו שביארנו בביאורנו לספר שיר השירים עד שרוב הספורים הם סיפור תורות האבות אשר הם כמו אם ביחס אל השם יתברך והמשל כי כמו שהאם תתן החומר והאב יתן הצורה כמו שנתבאר בספר ב"ח: