רש״י
רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ. שֶׁאֶנָּשֵׂא לוֹ וְאוֹלִיד בָּנִים וְתִנָּשְׂאוּ לָהֶם, שֶׁאֵינָם אֲסוּרִים לָכֶם וְאֵינְכֶם אֲסוּרוֹת לָהֶם מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְעוֹלָמוֹ שֶׁאֵינָהּ זְקוּקָה לְיָבָם, לְפִי שֶׁלֹּא הָיוּ לְמַחְלוֹן וְכִלְיוֹן קִדּוּשִׁין בָּהֶן שֶׁנָּכְרִיּוֹת הָיוּ וְלֹא נִתְגַּיְּרוּ וְעַכְשָׁיו הֵן בָּאוֹת לְהִתְגַּיֵּר כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, "כִּי אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ". מֵעַתָּה, נִהְיֶה לְעַם אֶחָד:
כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה. כִּי אֲפִלּוּ אָמַר לִי לִבִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה לִנָּשֵׂא עוֹד וְלָלֶדֶת בָּנִים:
גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ. וְיוֹתֵר מִכֵּן, אֲפִלּוּ הָרִיתִי הַלַּיְלָה זְכָרִים:
וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים. אוֹ אֲפִלּוּ כְּבָר יָלַדְתִּי בָנִים:
