ויוסף היה במצרים. וַהֲלֹא הוּא וּבָנָיו הָיוּ בִּכְלַל שִׁבְעִים, וּמַה בָּא לְלַמְּדֵנוּ? וְכִי לֹא הָיִינוּ יוֹדְעִים שֶׁהוּא הָיָה בְּמִצְרַיִם? אֶלָּא לְהוֹדִיעֲךָ צִדְקָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף, הוּא יוֹסֵף הָרוֹעֶה אֶת צֹאן אָבִיו, הוּא יוֹסֵף שֶׁהָיָה בְּמִצְרַיִם, וְנַעֲשָׂה מֶלֶךְ, וְעוֹמֵד בְּצִדְקוֹ (שמות רבה):
וַהֲוָה כָּל נַפְשָׁתָא נַפְקֵי יַרְכָּא דְיַעֲקֹב שַׁבְעִין נַפְשָׁן וְיוֹסֵף דַהֲוָה בְּמִצְרָיִם:
ויהי., מלת יהי, היתה ראויה להיות כמו ירב המשא עליו (דה"ב כד כז), ובעבור היות הה"א מן הגרון פתחו במלת יהי, היו"ד הראשונה בקמץ קטן יֶהִי, והיה ראוי להיות היו"ד האחרון בשוא נח נראה, כמו הבי"ת במלת ירב והיה ראוי להיות יהי רק יכבד על הלשון על כן העלימוהו וננקד הה"א בחירק על כן "לו יְהִי" (ברא' ל לד) "כי הוא אמר וַיֶהִי" (תה' לג ט), ובעבור שידברו במלה הזאת הרבה תמיד, השיבו הטעם מלרע, והניעו היו"ד בשו"א, יהי כן ד' (למטה י י), על כן אין בבנין הקל פעל שיהיה האות המשרת בשוא, רק זאת הגזרה וגזרת ויחי יעקב (ברא' מז כח) והיה זה כי השתים האותיות שלו שרש מאלה השתי גזירות ויהי ויחי, השתי אותיות הם מאותיות הנוח, והם יו"ד ה"א היה, חיה, ובעבור כי אלה שתי האותיות הם מאותיות הנוח, פעמים שאינם נראים בסוף המלה בא האות המשרת שהוא היו"ד עליהם בשוא, ולא כן בכל הגזרות בבנין הקל:
יוצאי ירךְ. רמז לקרוב אליו אבר המוליד כמו להסך את רגליו (ש"א כד ד) כי ששים ותשע היו, אך יעקב יחשב בראשונה, על כן כתב בתחלה את יעקב, כמו שאמרנו למעלה, ופרשה הראשונה ויגש אליו כתיב "יעקב ובניו" (ברא' מו ח) והנה עם יעקב היו כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש (שם שם טו) והעד בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה (דבר' י כב) כי נפש היתה ליעקב, ויוסף שהיה במצרים במספר הוא ושני בניו:
ירך יעקב דרך ארץ וצניעות שהכתוב מזכיר מקום הקרוב לאבר המוליד. ובלשון משנה ״אין אשה מתקנאה אלא בירך חבירתה״ (מגילה יג,א). ובמקום אחר לקח את הרגלים, כי גם הם קרובים לו כדכתיב, ״לא עשה את רגליו״.
יצאי ירך יעקב. הוא לא היה ממנין השבעים.
שבעים נפש לספר נפלאותיו של הקב״ה נכתב מקרא זה שבשבעים נפש ירדו אבותינו במצרים. ובמאתיים ועשר שנים שעמדו שם נתרבו לששים רבוא גבורים, לבד מזקנים ונשים וטף.
ויוסף היה במצרים. באחרים כתיב הבאים מצרימה, אבל זה לא היה עמהם אלא היה שם לפני בואם והוא מן המנין לכך הוא אומר ויוסף היה במצרים.
וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ. קָרָא לְשִׁבְעִים נְפָשׁוֹת נֶפֶשׁ אֶחָד, לִרְמֹז שֶׁהָיָה שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא הָיָה בָּהֶם לָשׁוֹן הָרָע וְדֵלָטוֹרִין, כְּאִישׁ אֶחָד שֶׁלִּבָּא לְפוּמָּא לָא גָּלֵי, כָּךְ הָיָה הַדָּבָר פָּקוּד אֶצְלָם כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ. וְאוּלַי שֶׁגַּם מִטַּעַם זֶה נֶאֱמַר ״יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב״, לוֹמַר לְךָ מַה יָּרֵךְ בַּסֵּתֶר, אַף אֶצְלָם הָיָה הַדָּבָר בַּסֵּתֶר.
וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ וְגוֹ׳ וְיוֹסֵף וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת לָמָּה אָמַר ״וַיְהִי״ לְשׁוֹן צַעַר, וְאִם עַל הַגָּלוּת - אֵין זֶה מְקוֹם הַדָּבָר. גַּם צָרִיךְ לָדַעַת אָמְרוֹ כָּל. עוֹד לָמָּה הֻצְרַךְ לַחְזֹר לְהוֹדִיעַ מִנְיַן יוֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב וּכְבָר הִשְׁמִיעָנוּ וִידַעְנוּם. עוֹד מַה הוֹדָעָה זוֹ כְּדָבָר חָדָשׁ ״וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם״.
וְאוּלַי שֶׁיְכַוֵּן הַכָּתוּב לוֹמַר עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוטה לו,א) שֶׁעָתִיד הָיָה יוֹסֵף לְהַעֲמִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, וּמִי סִבֵּב שֶׁלֹּא הֶעֱמִיד אֶלָּא שְׁנַיִם, הוּא פֶּגַע רַע שֶׁפְּגָעַתּוֹ אֵשֶׁת פּוֹטִיפַר ״וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו״ (בראשית מט:כד) עַד כָּאן. הָא לָמַדְתָּ שֶׁזּוּלַת זֶה הָיָה יוֹסֵף מַעֲמִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, וְהוּא אָמְרוֹ וַיְהִי לְשׁוֹן צַעַר, שֶׁמִּצְטַעֶרֶת הַתּוֹרָה עַל שֶׁלֹּא הָיוּ בֵּין הַכֹּל אֶלָּא שִׁבְעִים נֶפֶשׁ, וְהוּא אָמְרוֹ כָּל נֶפֶשׁ וְגוֹ׳, וְנָתַן הַטַּעַם לַדָּבָר שֶׁלֹּא הָיוּ אֶלָּא שִׁבְעִים, וְאָמַר וְיוֹסֵף הָיָה וְגוֹ׳, וְדֵין גָּרְמָא שֶׁלֹּא הָיוּ יוֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב אֶלָּא שִׁבְעִים נֶפֶשׁ, שֶׁזּוּלַת זֶה אִם לֹא יָרַד יוֹסֵף לְמִצְרַיִם הָיָה יוֹסֵף מַעֲמִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים וְהָיוּ בְּנֵי יַעֲקֹב שְׁמוֹנִים עֲנָפִים, וּבָזֶה נִתְיַשְּׁבוּ כָּל הַדִּקְדּוּקִים יַחַד.
עוֹד יְכַוֵּן הַכָּתוּב בְּאָמְרוֹ כָּל נֶפֶשׁ וְגוֹ׳ וְיוֹסֵף וְגוֹ׳, לוֹמַר כִּי כְּלָלוּת עֲנָפִים אֵלּוּ כֻּלָּם שָׁוִים לְטוֹבָה בְּאֵין הֶבְדֵּל בֵּינֵיהֶם, כֻּלָּם צַדִּיקִים, כֻּלָּם חֲכָמִים, כֻּלָּם בְּלֵב שָׁלֵם זֶה עַל זֶה וּכְאִלּוּ כֻּלָּם נֶפֶשׁ אַחַת. וְהוֹדִיעַ חִדּוּשׁ וּרְבוּתָא גְּדוֹלָה הִיא לְצַד יוֹסֵף שֶׁהָיָה בְּמִצְרַיִם, וּמִן הַטֶּבַע יִהְיֶה מִשְׁתַּנֶּה מֵהַשְׁוָאַת הָאַחִים, בֵּין לְצַד הָאַחְוָה, כִּי לֹא יִתָּכֵן שֶׁיִּהְיֶה שָׁוֶה בְּרָצוֹן כְּהַשְׁוָאַת כֻּלָּם לְצַד מַה שֶׁעָשׂוּ לוֹ שֶׁמְּכָרוּהוּ וְנִתְאַכְזְרוּ עָלָיו, וְאֵיךְ לֹא יִהְיֶה קְצָת שִׁנּוּי בֵּינוֹ לְבֵין כֻּלָּם, בֵּין לְצַד הַצִּדְקוּת כִּי הָיָה נָתוּן בְּכוּר הַטֻּמְאָה וְהָאַחִים הָיוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וּמְסוֹכָכִים בָּאִילָן הוּא יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, וְעַל כָּל פָּנִים יִשְׁתַּנֶּה קְצָת. וְאַף עַל פִּי כֵן מוֹדִיעֲךָ הַכָּתוּב כִּי שָׁוֶה הוּא לָהֶם וְנִכְנָס בְּמִסְפַּר הַשִּׁבְעִים, וּכְהַשְׁוָאַת כֻּלָּם יַחַד לִקָּרֵא נֶפֶשׁ אַחַת, בֵּין לִפְרָט הָאַהֲבָה וְהָאַחְוָה הַנְּכוֹנָה בֵּין לְעִנְיַן הַצִּדְקוּת וְטַהֲרַת הַנֶּפֶשׁ, שֶׁלֹּא נִדְבַּק בּוֹ מִתַּחֲלוּאֵי הַנֶּפֶשׁ הֲגַם הֱיוֹתוֹ בְּמִצְרַיִם. וְעַיֵּן מַה שֶׁכָּתַבְתִּי בְּפָסוּק (בראשית מו:ל) ״אָמוּתָה הַפָּעַם״ וְגוֹ׳.
