וַיֹּאפ֨וּ אֶת־הַבָּצֵ֜ק אֲשֶׁ֨ר הוֹצִ֧יאוּ מִמִּצְרַ֛יִם עֻגֹ֥ת מַצּ֖וֹת כִּ֣י לֹ֣א חָמֵ֑ץ כִּֽי־גֹרְשׁ֣וּ מִמִּצְרַ֗יִם וְלֹ֤א יָֽכְלוּ֙ לְהִתְמַהְמֵ֔הַּ וְגַם־צֵדָ֖ה לֹא־עָשׂ֥וּ לָהֶֽם׃

עגת מצות. חֲרָרָה שֶׁל מַצָּה; בָּצֵק שֶׁלֹּא הֶחֱמִיץ קָרוּי מַצָּה:

וגם צדה לא עשו להם. לַדֶּרֶךְ. מַגִּיד שִׁבְחָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא אָמְרוּ הֵיאַךְ נֵצֵא לַמִּדְבָּר בְּלֹא צֵידָה? אֶלָּא הֶאֱמִינוּ וְהָלְכוּ; הוּא שֶׁמְּפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה, "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב'), מַה שָּׂכָר מְפֹרָשׁ אַחֲרָיו? "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' וְגוֹ'":

וַאֲפוֹ יָת לַיְשָׁא דִי אַפִּיקוּ מִמִצְרַיִם גְרִיצָן פַּטִירָן אֲרֵי לָא חֲמָע אֲרֵי אִתָּרָכוּ מִמִצְרַיִם וְלָא יָכִילוּ לְאִתְעַכָּבָא וְאַף זְוָדִין לָא עֲבָדוּ לְהוֹן:

ויאפו. הנה הבצק שהוציאו ממצרים היה בו שאור, ולא אפוהו עד שחנו בסוכות:

עוגות - כי אין לחם אלא האפוי בתנור.

כי לא חמץ - כי לא החמיץ. וכן: כבד לב פרעה. ל' פעל. וכן אהב אביו והמלך דוד זקן הזקין.

וגם צדה לדרך לא עשו - ולכך הוצרכו להתלונן ללחם ולמים.

כִּי לֹא חָמֵץ. כִּי לֹא הִתְחַמֵּץ, מִפְּנֵי קוֹצֶר הַזְּמַן שֶׁהָיָה מִשְּׁעַת נָסְעָם מֵרַעְמְסֵס שֶׁהִיא בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְסֻכּוֹת, שֶׁהִיא חוּץ לִגְבוּלָם, כַּאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה "שֶׁלֹּא הִסְפִּיק בְּצֵקָן שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם וְכוּ'". כִּי אָמְנָם בִּהְיוֹתָם בְּסֻכּוֹת חוּץ לִגְבוּל מִצְרַיִם נִגְלוּ עֲלֵיהֶם עַמּוּדֵי הֶעָנָן וְהָאֵשׁ, וַה' הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם (שמות יג:כא).

ויאפו את הבצק בסכות שהיתה חניה ראשונה.

עגת מצות מה טעם כי גרשו ממצרים וגו'. וכאן אמרו רבותינו בפרק מי שהיה טמא שאין חמוצו של פסח מצרים נוהג אלא יום אחד ופסח דורות נוהג כל שבעת ימים. והכי איתא בהגדה מצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק וכו'.

מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ. פֵּרוּשׁ, הַטַּעַם שֶׁאָפוּהוּ מַצּוֹת כִּי לֹא הֻתַּר לָהֶם לֶאֱכוֹל חָמֵץ, לָזֶה מִהֲרוּ לֶאֱפוֹתוֹ מַצָּה. וַהֲגַם שֶׁשָּׁהָה מֵעֵת לִישָׁה עַד עֵת אֲפִיָּה זְמַן מָה, אוּלַי כִּי הָיוּ מִתְעַמְּלִים בּוֹ, וְלָזֶה אָמַר הַכָּתוּב ״מִשְׁאֲרוֹתָם צְרֻרוֹת בְּשִׂמְלוֹתָם עַל שִׁכְמָם״, וְכִי לֹא הָיָה לָהֶם מָקוֹם לָשֵׂאת אוֹתָם שֶׁהֻצְרְכוּ לְתִתָּם עַל שִׁכְמָם? אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּתְעַמְּלוּ בָּהֶם, וְכָל זְמַן שֶׁמִּתְעַמְּלִים בָּעִסָּה אֵינָהּ מַחְמֶצֶת, נוֹסָף עַל שֶׁלֹּא נָתְנוּ בּוֹ שְׂאוֹר לְחַמֵּץ. וְנָתַן הַכָּתוּב טַעַם כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְגוֹ׳: