וְאָכְל֥וּ אֶת־הַבָּשָׂ֖ר בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּ֑ה צְלִי־אֵ֣שׁ וּמַצּ֔וֹת עַל־מְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ׃

את הבשר. וְלֹא גִּידִים וַעֲצָמוֹת (שם):

ומצות על מררים. כָּל עֵשֶׂב מַר נִקְרָא מָרוֹר; וְצִוָּם לֶאֱכֹל מַר זֵכֶר לְ"וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם" (שמות א'):

וְיֵכְלוּן יָת בִּסְרָא בְּלֵילָא הַהוּא טְּוֵי נוּר וּפַטִיר עַל מְרָרִין יֵכְלֻנֵהּ:

על מרורים יאכלהו. אמר אחד מחכמי ספרד, ידוע כי הליחה תגבר בארץ מצרים בעבור מימי היאור, ובעבור שלא ירד שם גשם, כי האויר הוא לח תמיד, על כן מנהגם היה לאכול בכל שלחנם מיני מרורים רבים מעשבים וחרדל, ואפילו לא היה למצרי אלא פת לבד, לעולם המרורים יהיו על שלחנו לטבול בו הפת, כי הם רפואה לאוירם, ואנחנו נסמוך על דעת קדמונינו ז"ל, שפירשו לנו כי המרורים זכר לוימררו את חייהם (א יד):

ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש וגו' - כל עניני אכילה דרך חפזון ומהירות הוא, כאדם הנחפז ללכת.

ואכלו את הבשר בלילה בשעה שכל בני אדם מצויין בבתיהם.

בלילה הזה בליל ט״‎ו בניסן שהוא אותו ליל עצמו של ראש חדש שאני נדבר עמך עכשיו.

צלי אש שיהא ריחו הולך ונודף בחוטמן של מצרים וידעו שאתם אוכלים את יראתם.

על מררים עם מרורים כל זה דרך בזיון שיאכלוהו עם דבר רע ומר ולא עם דבר חשוב ומתוק.

וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר. רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (פסחים פג.) אָמְרוּ ״אֶת הַבָּשָׂר״ - וְלֹא גִּידִים וַעֲצָמוֹת, קַרְנַיִם וּטְלָפַיִם. וְלִדִבְרֵיהֶם, לָמָּה אָמַר ״אֶת״? מַה בָּא לְרַבּוֹת? וְנִרְאֶה כִּי בָא לְרַבּוֹת מַה שֶׁאָמְרוּ בַּמִּשְׁנָה (פסחים פד.): כָּל הַנֶּאֱכָל בְּשׁוֹר הַגָּדוֹל נֶאֱכָל בִּגְדִי הָרַךְ, וּמְפָרֵשׁ לָהּ רָבָא: כָּל הַנֶּאֱכָל בְּשׁוֹר הַגָּדוֹל בְּשִׁלְקָא וְכוּ׳.

עוֹד יִרְצֶה עַל פִּי מַחְלֹקֶת רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ (פסחים פד,א) בְּגִידִין שֶׁסּוֹפָם לְהִתְקַשּׁוֹת, לְרַבִּי יוֹחָנָן נִמְנִין וּלְרֵישׁ לָקִישׁ אֵין נִמְנִין. לְרַבִּי יוֹחָנָן יִתְבָּאֵר הַכָּתוּב עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: ״אֶת הַבָּשָׂר״ - כָּל שֶׁדּוֹמֶה לַבָּשָׂר שֶׁעִמָּהֶם קָאָמַר וַהֲרֵי הֵם דּוֹמִין, וּלְרֵישׁ לָקִישׁ כָּל שֶׁדּוֹמִין לַבָּשָׂר בִּבְחִינַת הַבָּשָׂר מִצַּד עַצְמוֹ, וּכְשֵׁם שֶׁהַבָּשָׂר אֵין סוֹפוֹ לְהִתְקַשּׁוֹת וְכוּ׳.

וּמַצּוֹת עַל מְרוֹרִים. לְפִי פְּשַׁט הַכָּתוּב, לְפִי מַה שֶׁרָאִינוּ שֶׁאָמַר ה׳ שֶׁצָּרִיךְ צְלִי אֵשׁ וְשֶׁיִּהְיֶה שָׁלֵם וְכוּ׳, זֶה יַגִּיד שֶׁדַּעַת עֶלְיוֹן הוּא לְהַרְאוֹת בְּחִינָה הַגְּדוֹלָה וְהַחֵרוּת וְאֵין רְשׁוּת אֲחֵרִים עֲלֵיהֶם. וּלְפִי זֶה גַּם הַמְּרוֹרִים שֶׁצִּוָּה ה׳ הוּא לְצַד כִּי כֵן דֶּרֶךְ אוֹכְלֵי צְלִי לֶאֱכוֹל עִמּוֹ דָּבָר חַד, כִּי בָּזֶה יֶעֱרַב לְחֵיךְ הָאוֹכֵל וְיֹאכַל בְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ. גַּם בָּזֶה יֻכַּר גּוֹדֶל הָעֲרֵבוּת כְּשֶׁיַּקְדִּים לְפִיו מְרוֹרִים. גַּם מַה שֶׁהִזְכִּיר הַמַּצּוֹת הוּא פְּרָט אֲשֶׁר יְכוֹנֵן חֵיךְ אוֹכֶל יִטְעַם לוֹ הַצְּלִי.

וְהִנֵּה שְׁלֹשֶׁת הַשָּׂרִיגִים יַטְעִימוּ יַחַד, וְהוּא רוֹמֵז לִשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים: הָאֶחָד הוּא הַגָּלוּת שֶׁמֵּרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם, הַשֵּׁנִי הִיא הַיְּצִיאָה תֵּכֶף וּמִיָּד שֶׁלֹּא הִסְפִּיק בְּצֵקָם לְהַחְמִיץ בְּמִצְרַיִם, שְׁלִישִׁי, אֲשֶׁר פָּסַח ה׳ עַל בָּתֵּיהֶם וְהוּא בְּחִינַת הַגְּאֻלָּה, כִּי עָבַר ה׳ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וְנִתֵּק חֶבֶל מוֹסֵרוֹת הֶעָבוֹת שֶׁהָיוּ תּוֹקְפִים בָּהֶם שֶׁהוּא בְּחִינַת הַבְּכוֹרָה, וּכְמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי הָעִנְיָן בִּמְקוֹמוֹ (שמות יא:ה). וּשְׁלֹשֶׁת הָעִנְיָנִים יַחַד הָיוּ צְרִיכִין לִהְיוֹת, וְזוּלַת אֶחָד אֵין נֵס בַּשְּׁנַיִם הָאֲחֵרִים, שֶׁאִם לֹא הָיָה הַגָּלוּת לֹא הָיוּ מַשִּׂיגִים אֲשֶׁר הִשִּׂיגוּ מֵהַצֵּרוּף וּמַה שֶׁבֵּרְרוּ, וּמַה גַּם לְפִי מַה שֶׁכָּתַבְנוּ בִּמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים (בראשית מו:ג) כִּי גּוֹי גָּדוֹל עַצְמוֹ שֶׁהוֹצִיא ה׳ מִמִּצְרַיִם הֵם בְּחִינוֹת נִיצוֹצֵי הַקְּדֻשָּׁה שֶׁשָּׁם הָיְתָה וְשָׁם נִמְצֵאת, וּסְגֻלַּת הוֹצָאָתָהּ הוּא הַמָּרוֹר אֲשֶׁר מֵרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם, וְהוּא סוֹד אָמְרוֹ (קהלת ח:ט) ״עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בָּאָדָם לְרַע לוֹ״. וְאִלּוּ לֹא הָיָה הַמְּהִירוּת שֶׁהוֹצִיאָם ה׳ הָיוּ חוֹזְרִים וּמִשְׁתַּקְּעִים בּוֹרְרִים וּמִתְבָּרְרִים, וְהוּא מַאֲמַר הַתַּנָּא (הגדה של פסח): וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא וְכוּ׳ עֲדַיִן וְכוּ׳, וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְכוּ׳, דִּכְתִיב (שמות יב:לט): ״וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ״, וְעִקַּר הַגְּאֻלָּה הִיא הַפְּסִיחָה. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר כִּי שְׁלָשְׁתָּם יַחַד הֵם הָעִקָּר, וְלָזֶה הָיָה הִלֵּל מְדַקְדֵּק לְכָרְכָם יַחַד (פסחים קטו,א).