שְׁמוֹת ט״ו · כ׳

וַתִּקַּח֩ מִרְיָ֨ם הַנְּבִיאָ֜ה אֲח֧וֹת אַהֲרֹ֛ן אֶת־הַתֹּ֖ף בְּיָדָ֑הּ וַתֵּצֶ֤אןָ כׇֽל־הַנָּשִׁים֙ אַחֲרֶ֔יהָ בְּתֻפִּ֖ים וּבִמְחֹלֹֽת׃

במילים פשוטות

״ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה, ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות״. רש״י שואל היכן נתנבאה מרים, ומשיב שכשהיתה אחות אהרן קודם שנולד משה אמרה שעתידה אמה ללדת בן שיושיע את ישראל, ומביא פירוש נוסף שנקראה ״אחות אהרן״ לפי שמסר נפשו עליה. אבן עזרא לא הובא כאן, ורשב״ם מבאר ש״הנביאה״ הוא בעל דברי שבח או תוכחות, וכי ״אחות אהרן״ נאמר על שם המיוחד שבאחים. הפסוק מתאר את שירת הנשים בהנהגת מרים - נטילת התוף והיציאה בתופים ובמחולות. השירה כללה גם את הנשים, שהודו לה׳ בשמחה ובכלי נגינה, בהדגישה שכל העם, אנשים ונשים, שותפו בהודיה על הנס הגדול של קריעת הים.
מבוסס על רש״י, רשב״ם, אונקלוס · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

ותקח מרים הנביאה. הֵיכָן נִתְנַבְּאָה? כְּשֶׁהָיְתָה אֲחוֹת אַהֲרֹן, קֹדֶם שֶׁנּוֹלַד מֹשֶׁה, אָמְרָה עֲתִידָה אִמִּי שֶׁתֵּלֵד בֵּן וְכוּ' כִּדְאִיתָא בְּסוֹטָה. (דף י"ב). דָּ"אַ - אֲחוֹת אַהֲרֹן, לְפִי שֶׁמָּסַר נַפְשׁוֹ עָלֶיהָ כְּשֶׁנִּצְטָרְעָה נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ:

את התף. כְּלִי שֶׁל מִינֵי זֶמֶר:

בתפים ובמחלת. מֻבְטָחוֹת הָיוּ צַדְקָנִיּוֹת שֶׁבַּדּוֹר שֶׁהַקָּבָּ"ה עוֹשֶׂה לָהֶם נִסִּים וְהוֹצִיאוּ תֻפִּים מִמִּצְרַיִם (מכילתא):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וּנְסֵיבַת מִרְיָם נְבִיאֲתָא אֲחָתֵהּ דְאַהֲרֹן יָת תֻּפָּא בִּידַהּ וּנְפָקוּ כָל נְשַׁיָא בַּתְרָהָא בְּתֻפִּין וּבְחִנְגִין:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

ותקח מרים הנביאה וגו'. וכמוהו כאשר צוה ה' את משה ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת. וכן בירמיה: כי בא ירמיה אל בית הבור ואל החנויות וישב שם ירמיה ימים רבים וישלח המלך צדקיהו ויקחהו.

הנביאה - קורא בעל דברי שבח או תוכחות בני אדם.

אחות אהרן - על שם הבכור קורא אחות, כמו שפירשתי אצל אחות נביות ואחות לוטן.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

מרים הנביאה בעלת דברי השבח כמו ואהרן אחיך יהיה נביאך.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

כלי יקר

רבי שלמה אפרים מלונצ׳יץ · המאה ה־16

וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה וְגוֹ׳. עַכְשָׁיו נַעֲשֵׂית נְבִיאָה, כִּי בְּמַעֲמָד זֶה זָכוּ גַּם הַנָּשִׁים לִרְאוֹת פְּנֵי הַשְּׁכִינָה, עַד שֶׁאָמְרוּ כֻּלָּם ״זֶה אֵלִי״, כְּאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מכילתא בשלח פרשה ג) ״רָאֲתָה שִׁפְחָה עַל הַיָּם״ כוּ׳. לְכָךְ נֶאֱמַר ״וַתֵּצֶאןָ כָּל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ״, כִּי הַנְּבוּאָה הִתְחִילָה בְּמִרְיָם וְכָל הַנָּשִׁים יָצְאוּ בְּעִקְבוֹתֶיהָ בְּמַעֲמָד זֶה, כִּי כֻּלָּם זָכוּ לִנְבוּאָה. וּלְפִי שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה כִּי אִם מִתּוֹךְ שִׂמְחָה, וְהַנָּשִׁים יֵשׁ לָהֶם צַעַר לֵידָה, עַל כֵּן לָקְחָה אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ, וַתֵּצֶאןָ כָּל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת, כְּדֵי שֶׁתָּחוּל עֲלֵיהֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מִתּוֹךְ שִׂמְחָה.

וּמַה שֶּׁכָּתוּב ״אֲחוֹת אַהֲרֹן״. לְפִי שֶׁהָיְתָה שָׁוָה לוֹ בִּנְבוּאָה, אֲבָל לֹא לְמֹשֶׁה, כִּי כֵן מַשְׁמָע סוֹף פָּרָשַׁת בְּהַעֲלוֹתְךָ בַּפָּסוּק ״לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה״ (במדבר יב ז), כִּי שָׁם הֻשְׁווּ אַהֲרֹן וּמִרְיָם בִּנְבוּאָה, וְכֵן פֵּרֵשׁ מַהֲרִי״א. וּלְשׁוֹן מְחוֹלוֹת הוּא עִנְיַן מְחִילַת עָוֹן, וְכָךְ כָּתַב רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי. וְאוּלַי שֶׁזֶּהוּ שֶׁמַּסִּיק בַּיַּלְקוּט פָּרָשָׁה זוֹ בַּפָּסוּק ״וַיַּסַּע מֹשֶׁה״ (שמות טו:כב), שֶׁכָּל מִי שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ נֵס וְאוֹמֵר שִׁירָה, בְּיָדוּעַ שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ כָּל עֲוֹנוֹתָיו, וּמֵהֵיכָן לָמַד לוֹמַר, אִם לֹא מִלְּשׁוֹן מְחוֹלוֹת שֶׁנִּזְכַּר בְּשִׁירַת נָשִׁים אֵלּוּ.

וּמַה שֶּׁאָמַר ״וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם״. לָהֶן מִבָּעֵי לֵיהּ לְמֵימַר, אֶלָּא לְפִי שֶׁעַל הַיָּם בָּאוּ הַנָּשִׁים לְמַדְרֵגַת הָאֲנָשִׁים בְּהַשָּׂגַת הַנְּבוּאָה, עַל כֵּן נֶאֱמַר ״לָהֶם״ כִּמְדַבְּרִים לִזְכָרִים, וְכֵן לֶעָתִיד נֶאֱמַר (ירמיה לא כב) ״נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר״.

מקור: ספריא · נחלת הכלל