בהית הבקר. מְלַמֵּד שֶׁהִקְדִּים עַל יָדָם, מַה שֶּׁאֵין דֶּרֶךְ בָּשָׂר וָדָם לַעֲשׂוֹת כֵּן - שֶיְּהֵא הָרַב מַמְתִּין לַתַּלְמִיד; וְכֵן מָצִינוּ "קוּם צֵא אֶל הַבִּקְעָה, וָאָקוּם וָאֵצֵא אֶל הַבִּקְעָה וְהִנֵּה שָׁם כְּבוֹד ה' עֹמֵד" (יחזקאל ג'):
וַהֲוָה בְיוֹמָא תְלִיתָאָה בְּמֶהֱוֵי צַפְרָא וַהֲוָה קָלִין וּבַרְקִין וַעֲנָנָא תַקִיף עַל טוּרָא וְקַל שׁוֹפָרָא תַּקִיף לַחֲדָא וְזָע כָּל עַמָא דִי בְמַשְׁרִיתָא:
וענן כבד על ההר. לבדו היה וככה הקולות והברקים:
וטעם חזק מאד. יותר מכל קול השופר ששמעו:
ויחרד כל העם אשר במחנה. בעבור קול השופר:
וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים. כְּעִנְיַן "וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק" (מלכים א יט:יא), "וְאַחַר הָרוּחַ רַעַש וְאַחַר הָרַעַש אֵש" (מלכים א יט:יב). וְכֵן הֵעִיד בְּאָמְרוֹ "אֶרֶץ רָעָשָׁה, אַף שָׁמַיִם נָטְפוּ כּוּ'" (תהלים סח:ט).
ויהי ביום השלישי יום שבת ומתן תורה היה ושלישי לאותו יום שהוא רביעי לחדש ויום ה׳ בשבת. הא לך פי׳ ששת הימים שמראש חדש סיון עד ו׳ בו שבו נתנה תורה על פי סדר המקראות אליבא דרבנן דסברי שבששה בסיון נתנה. ועתה אפרש לך שטת ר׳ יוסי דסבירא ליה שבשבעה בסיון נתנה התורה. ביום הזה בראש חדש סיון שהיה ביום ראשון בשבת דקים לן דראש חדש ניסן שבו יצאו ממצרים יום ה׳ בשבת היה, א״כ ר״ח סיון הסמוך לו איקלע ביום ראשון בשבת, בו ביום באו מדבר סיני ובאותו יום לא אמר להו ולא מידי מפני טורח הדרך. ומשה עלה ביום השני ויקרא אליו וגו׳ על הסדר עד כל אשר דבר ה׳ נעשה. למחר ביום השלישי וישב משה את דברי העם שאמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה. ובו ביום נאמר הנה אנכי בא אליך וגו׳ עד יאמינו לעולם. למחר ביום רביעי ויגד משה את דברי העם וגו'. ובו ביום נאמר ואל משה אמר וגו'. שפי׳ למעלה וקדשתם היום ומחר יום ד׳ ויום ה׳ והיו נכונים ליום הג׳ ומחר הג׳ שלו יהיה יום ז׳ לחדש יום שבת שבו נתנה התורה לדברי הכל, כי באותו יום שלישי ירד וגו׳ על הסדר עד יעלו בהר וירד משה. באותו יום ויאמר אל העם באותו יום רביעי היו נכונים לשלשת ימים שהם שש עונות מעלות השחר של יום רביעי שבו היה עומד עד עלות השחר של יום שבת שהרי משה הוסיף מדעתו להיות פרושים יום אחד על מה שצוה לו הקב״ה, שהקב״ה אמר היום ומחר משמע יום רביעי ויום חמישי והוא הוסיף יום ששי. ולמ״ד דלשלשת יתירה היא כמו למ״ד דלכל חיל פרעה, לכל כליו תעשה נחשת. כלומר היו נכונים ופרושים שלשת ימים שלמים שהם שש עונות. כדפרש״י. ומה שפרש״י לשלשת ימים לסוף שלשת ימים הוא יום רביעי, היינו שבת שהוא נכנס לסוף יום שלישי ליום רביעי בשבת, והוא רביעי ליום ד׳ בשבת שהיה משה עומד בו.
בהית הבקר פרש״י מלמד שהקדים על ידם וכו׳ פירוש בשבילם.
ויחרד כל העם אינו לשון פחד אלא לשון שאון והנעה כמו והמצב חרדו וכל העם חרדו אחריו פי׳ שמעו את הקולות ועדיין היו על מטותם והרגישו ששכינה ממתנת להם על ההר לכך חרדו ונעו.
וַיְהִי קוֹלוֹת וּבְרָקִים. מִקְצָת מְפָרְשֵׁי הַתּוֹרָה רָצוּ לִתֵּן טַעַם עַל מַה זֶּה הָיוּ קוֹלוֹת אֵלּוּ וְקוֹל הַשּׁוֹפָר, וְכָל אֶחָד עוֹשֶׂה רְמָזִים עַל דֶּרֶךְ הַדְּרָשׁ כְּפִי שִׂכְלוֹ. וְהַקָּרוֹב אֵלַי לְהוֹסִיף דִּמְיוֹן בָּזֶה, מֵאַחַר שֶׁאָנוּ רוֹאִין שֶׁהַקּוֹלוֹת וּבְרָקִים הֵם הֲפָכִים אֶל קוֹל הַשּׁוֹפָר, כִּי קוֹלוֹת שֶׁל רַעַם הַיּוֹצְאִים מִתּוֹךְ הֶעָנָן הוּא קָלָא דְּפָסַק מְהֵרָה, וְהַבָּרָק יֵצֵא חִצּוֹ כְּרֶגַע נִרְאֶה וּכְרֶגַע סָפוּ תָּמּוּ, אֲבָל קוֹל הַשּׁוֹפָר הָיָה הוֹלֵךְ וְחָזֵק. עַל כֵּן קָרוֹב לוֹמַר שֶׁרֶמֶז זֶה הוּא לִשְׁנֵי כִּתּוֹת הַמְקַבְּלִים הַתּוֹרָה, זִקְנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וְזִקְנֵי עַם הָאָרֶץ, כִּי אֵלּוּ מוֹסִיפִין חָכְמָה וְאֵלּוּ מִטַּפְּשִׁין וְהוֹלְכִים. כָּךְ שׁוֹפָר זֶה שֶׁהָיָה מִן אֵילוֹ שֶׁל יִצְחָק וּמִתְיַחֵס אַחַר הַצַּדִּיק, קוֹלוֹ הוֹלֵךְ וְחָזֵק, כִּי זִקְנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מוֹסִיפִין חָכְמָה תָּמִיד. אֲבָל הָעִנְיָן הַגַּס וְהָעָב הַמִּתְיַחֵס אַחַר זִקְנֵי עַם הָאָרֶץ, בַּעֲלֵי חוֹמֶר, הִנֵּה קוֹלָם וְנִיצוֹץ אוֹרָם אֵינוֹ כִּי אִם לְפִי שָׁעָה. וּמִלַּת ״שׁוֹפָר״ דָּרְשׁוּ (ויקרא רבה כט, ו) מִלְּשׁוֹן ״שַׁפְּרוּ מַעֲשֵׂיכֶם״, וְזֶה מַסְכִּים לִדְבָרֵינוּ, וְרָמַז גַּם כֵּן לִזְכוּתוֹ שֶׁל יִצְחָק שֶׁהוֹלֵךְ וְחָזֵק וְנִשְׁמָע קוֹלוֹ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר הוֹלֵךְ וְחָזֵק.
וְרָמַז עוֹד לְמַה שֶּׁאָמְרוּ בְּפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר (לא) אֵילוֹ שֶׁל יִצְחָק לֹא הָיָה בּוֹ דָּבָר לְבַטָּלָה, קַרְנוֹ שֶׁל שְׂמֹאל הוּא שֶׁתָּקַע בּוֹ בְּהַר סִינַי, קַרְנוֹ שֶׁל יָמִין יִתְקַע בּוֹ לֶעָתִיד שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כז יג) ״וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל״. וְטַעַם לְגָדְלוֹ, כִּי בָּעוֹלָם הַזֶּה אֵין קוֹל הַתּוֹרָה נִשְׁמָע בְּאַרְצֵנוּ כִּי אִם בְּיִעוּדֵי שְׂכַר הָעוֹלָם הַזֶּה כְּעֹשֶׁר וְכָבוֹד שֶׁבִּשְׂמֹאלָהּ, וְשָׂכָר הָרוּחָנִי לֹא רָצְתָה הַתּוֹרָה לְפָרֵשׁ לְנֶעְדְּרֵי הַהַשָּׂגָה, כִּי בְּעוֹד הֱיוֹת הָאָדָם מְסֻבָּךְ בַּחוֹמֶר אֵין בּוֹ כֹּחַ לְהָבִין מַהוּת הַשָּׂכָר הָרוּחָנִי. אֲבָל לֶעָתִיד מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה, וְאָז יַשְׁמִיעַ ה׳ לִגְאוּלֵי ה׳ הַשָּׂכָר הָרוּחָנִי וְאֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בְּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרוֹךְ, וְזֶהוּ קוֹל נוֹסָף וְחָזָק עַל קוֹלוֹ שֶׁל מַתַּן תּוֹרָה, עַל כֵּן נֶאֱמַר ״וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד״.
