ויהי בימים הרבים ההם. שֶׁהָיָה מֹשֶׁה גָּר בְּמִדְיָן, וימת מלך מצרים, וְהֻצְרְכוּ יִשְׂרָאֵל לִתְשׁוּעָה, ומשה היה רעה (שמות ג׳:א׳), וּבָאת תְּשׁוּעָה עַל יָדוֹ, לְכָךְ נִסְמְכוּ פָּרָשִׁיּוֹת הַלָּלוּ:
וימת מלך מצרים. נִצְטָרַע וְהָיָה שׁוֹחֵט תִּינוֹקוֹת יִשְׂרָאֵל וְרוֹחֵץ בְּדָמָם (שמות רבה א'):
וַהֲוָה בְּיוֹמַיָא סַגִיאַיָא הָאִנוּן וּמִית מַלְכָּא דְמִצְרַיִם וְאִתְנָחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן פָּלְחָנָא דַהֲוָה קְשֵׁי עֲלֵיהוֹן וּזְעִיקוּ וּסְלֵיקָת קְבֶלְתְּהוֹן לָקֳדָם יְיָ מִן פָּלְחָנָא:
וימת מלך מצרים. עתה יוכל משה לשוב אל מצרים, וישראל עשו תשובה, כי יחזקאל הזכיר שהיו ישראל עובדים גלולי מצרים, על כן עִנָם השם, ותחת אשר לא עבדוהו עבדו אכזרים:
ויהיה בימים הרבים ההם - לאחר שהרג משה את המצרי ובקש פרעה מלך מצרים להרוג את משה ויברח מפניו עד שהיה עתה בן שמונים שנה כשדיבר הקב"ה עמו וימת עתה מלך [מצרים] - שהיה מבקש להורגו וישראל נאנחו וראה הקב"ה בעניים.
בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם. מִיּוֹם שֶׁבָּרַח מֹשֶׁה מִמִּצְרַיִם בְּיַלְדוּתוֹ עַד שֶׁנּוֹלַד גֵּרְשֹׁם, שֶׁהָיָה מֹשֶׁה אָז קָרוֹב לְבֶן שְׁמוֹנִים שָׁנָה, שֶׁהֲרֵי אֱלִיעֶזֶר נוֹלַד בַּדֶּרֶךְ בְּלֶכְתּוֹ בִּשְׁלִיחוּת הָאֵל יִתְבָּרַךְ לְמִצְרַיִם, וְאָז הָיָה בֶּן שְׁמוֹנִים שָׁנָה.
וַיָּמׇת מֶלֶךְ מִצְרַיִם. אוֹתוֹ הַמֶּלֶךְ שֶׁהָיָה רוֹדֵף אֶת מֹשֶׁה, וּלְכֵן קָרָא שֵׁם בְּנוֹ אַחַר כָּךְ אֱלִיעֶזֶר, כִּי אָז יָדַע הֱיוֹתוֹ נִמְלָט וְנִצּוֹל מֵחֶרֶב פַּרְעֹה.
וַיִּזְעָקוּ. זָעֲקוּ מִכְּאֵב לֵב עַל עֲבוֹדָתָם, כְּעִנְיַן "הֵילִילִי שַׁעַר, זַעֲקִי עִיר" (ישעיהו יד:לא).
וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבוֹדָה. לֹא בִּשְׁבִיל תְּשׁוּבָתָם וּתְפִלָּתָם, אֲבָל כִּמְקַנֵּא עַל אַכְזָרִיּוּת הַמַּעֲבִידִים, כְּאָמְרוֹ "וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ" (שמות ג:ט).
ויהי בימים הרבים ההם. כשארכו הימים שעברו ד׳ מאות שנה מזמן ברית בין הבתרים וכסבורים שעבר קץ השעבוד.
הרבים ההם. בעת צרה נקראים רבים, ובעת שמחה נקראים מעטים. כדכתיב ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה. פי׳ מאחר שעברו לא היה כל השעבוד רק למעט.
וימת מלך מצרים. קדם הקב״ה והמית מלך מצרים ואח״כ ויאמר ה׳ אל משה במדין לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך פן יאמר משה איך אלך ושמע פרעה והרגני כדכתיב ויבקש להרוג את משה. דבלא״ה הוה משתמיט דכתיב מי אנכי כי אלך אל פרעה, ואומר לא איש דברים אנכי ואומר שלח נא ביד תשלח.
ויאנחו בנ״י. יודעים היו שהוטל עליהם שעבוד של ד׳ מאות שנה אבל סבורים היו שהתחילו מברית בן הבתרים ולפיכך ויאנחו ועל ידי כך מהרו בני אפרים לצאת, והם לא התחילו אלא משנולד יצחק. ד״א כל זמן שאותו מלך חי היו מצפין שמא כשימות זה יתבטלו גזרותיו מעלינו שכן מנהג כשמלך מת מיד מתירים כל החבושים שבכל עיר ועיר וכשמת זה לא נתבטלו גזרותיו אמרו מעתה אין לדבר סוף לפיכך ויאנחו.
וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ. קְצָת קָשֶׁה, לְעָרְבִינְהוּ וְלִתְנִינְהוּ ״וַיֵּאָנְחוּ וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה״, וְנִרְאֶה שֶׁאֲנָחָה הִיא בַּלֵּב וְהָיְתָה מֵחֲמַת הָעֲבוֹדָה. אָמְנָם הַזְּעָקָה לֹא תָּלוּ יִשְׂרָאֵל בָּעֲבוֹדָה, כִּי הֵמָּה חָשְׁבוּ שֶׁרְאוּיִין הֵמָּה לְהִגָּאֵל מִצַּד מַעֲשֵׂיהֶם, אַף אִם לֹא הָיוּ בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה זוֹ. אָמְנָם בְּעֵינֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הָיוּ רָעִים וְחַטָּאִים וּבִלְתִּי רְאוּיִין לְהִגָּאֵל, כִּי אִם מִצַּד הָעֲבוֹדָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (זְכַרְיָה א׳ ט״ו) ״כִּי קֶצֶף גָּדוֹל אֲנִי קֹצֵף עַל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר קָצַפְתִּי מְּעָט וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה״. לְכָךְ נֶאֱמַר ״וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה״, שֶׁעָזְרוּ לְרָעָה כָּאָמוּר.
גַּם יֵשׁ לְפָרֵשׁ שֶׁהָיוּ שְׁנֵי כִּתּוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, הַטּוֹבִים שֶׁבָּהֶם צָעֲקוּ וְהִתְפַּלְּלוּ אֶל אֱלֹהִים שֶׁיַּצִּילֵם מִן כֹּבֶד הָעֲבוֹדָה, אֲבָל הַפְּחוּתִים שֶׁבָּהֶם לֹא הִתְפַּלְּלוּ אֶל ה׳, אַךְ שֶׁזָּעֲקוּ כְּקוֹרְאֵי תִּגָּר עַל ה׳, וּכְנֶגְדָּם אָמַר ״וַיִּזְעָקוּ״ (שמות ב, כג), וּלְכָךְ לֹא כְּלָלָם יַחַד. כִּי מַה שֶּׁנֶּאֱמַר ״וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה״ (שמות ב, כג) הֵם הַטּוֹבִים שֶׁהִתְפַּלְּלוּ אֶל ה׳, כִּי עִקַּר הַתְּפִלָּה בַּלֵּב, וְ״וַיִּזְעָקוּ״ מְדַבֵּר בַּפְּחוּתִים שֶׁזָּעֲקוּ כְּקוֹרְאֵי תִּגָּר. לְכָךְ נֶאֱמַר ״וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים״ (שמות ב, כג) - מִן הַכִּתּוֹת אֲשֶׁר שִׁוְּעוּ אֶל אֱלֹהִים מֵחֲמַת הָעֲבוֹדָה עָלְתָה שַׁוְעָה, אֲבָל לֹא מִן כַּת הַזּוֹעֲקִים בְּלֹא תְּפִלָּה.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁזְּעָקָה זוֹ בְּנִגְלֶה אָמְרוּ בִּפְנֵי הַמִּצְרִים שֶׁהִיא עַל מִיתַת הַמֶּלֶךְ כְּמִתְאַבְּלִים עָלָיו, אֲבָל הָאֲנָחָה בַּלֵּב מִן הָעֲבוֹדָה, כִּי מִיִּרְאָה לֹא הָיוּ רַשָּׁאִים לוֹמַר בִּפְנֵי הַמִּצְרִים שֶׁהֵם זוֹעֲקִים מֵחֲמַת הָעֲבוֹדָה, וּלְכָךְ לֹא עָרְבִינְהוּ.
מִן הָעֲבוֹדָה. פֵּרוּשׁ, לֹא שֶׁצָּעֲקוּ לָאֵל שֶׁיּוֹשִׁיעֵם, אֶלָּא צָעֲקוּ מִן הַצַּעַר כְּאָדָם הַצּוֹעֵק מִכְּאֵבוֹ. וּמוֹדִיעַ הַכָּתוּב כִּי אוֹתָהּ צְעָקָה עָלְתָה לִפְנֵי ה׳, וְהוּא אָמְרוֹ שַׁוְעָתָם וְגוֹ׳ מִן הָעֲבוֹדָה, פֵּירוּשׁ מִצַּעַר הָעֲבוֹדָה. וַיִּשְׁמַע ה׳ אֶת נַאֲקָתָם (שמות ב:כד), פֵּרוּשׁ, הֲרָמַת קוֹל כְּאֵבָם.
עוֹד יִרְצֶה עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (תהלים קיח:ה) ״מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ״, כִּי אַחַת מֵהַתְּפִלּוֹת הַמִּתְקַבְּלוֹת הִיא תְּפִלָּה שֶׁמִּתּוֹךְ צָרָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (יונה ב:ג) ״קָרָאתִי מִצָּרָה״, וְהוּא אָמְרוֹ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם וְגוֹ׳ מִן הָעֲבֹדָה, פֵּרוּשׁ, לְצַד שֶׁהָיְתָה מִצָּרַת הָעֲבוֹדָה. וּכְפִי זֶה שַׁוְעָה זוֹ הִיא תְּפִלָּה וְצַעֲקַת כְּאֵב הַצָּרָה, הִנֵּה הִיא רְמוּזָה בְּאָמְרוֹ ״מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ״. וּבָזֶה יְדֻיַּק עַל נָכוֹן טַעַם שֶׁשִּׁנָּה הַכָּתוּב לְשׁוֹנוֹ שֶׁהִתְחִיל לוֹמַר ״וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם״ וְגוֹ׳, שֶׁהָיָה לוֹ לוֹמַר ״וַתַּעַל זַעֲקָתָם״ וְגוֹ׳, אֶלָּא נִתְכַּוֵּן לוֹמַר שֶׁהֵם זָעֲקוּ מֵהַצָּרָה וְגַם שִׁוְּעוּ לַה׳, כְּאָמְרוֹ ״וַתַּעַל שַׁוְעָתָם״. וּכְפִי זֶה שִׁעוּר הַכָּתוּב הוּא עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: ״וַתַּעַל שַׁוְעָתָם״ שֶׁשִּׁוְּעוּ לֵאלֹהִים מִן הָעֲבוֹדָה.
עוֹד אוּלַי אָמְרוֹ מִן הָעֲבוֹדָה יִרְצֶה, שֶׁלֹּא הִגִּיעָה הַשַּׁוְעָה לִפְנֵי ה׳ עַל יְדֵי אֶמְצָעִי, אֶלָּא בְּיוֹשֶׁר עָלְתָה מִן הָעֲבוֹדָה אֶל הָאֱלֹהִים, שֶׁלֹּא עַל יְדֵי בַּעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר (קהלת י:כ).