וְלֹא־יָכְלָ֣ה עוֹד֮ הַצְּפִינוֹ֒ וַתִּֽקַּֽח־לוֹ֙ תֵּ֣בַת גֹּ֔מֶא וַתַּחְמְרָ֥הֿ בַחֵמָ֖ר וּבַזָּ֑פֶת וַתָּ֤שֶׂם בָּהּ֙ אֶת־הַיֶּ֔לֶד וַתָּ֥שֶׂם בַּסּ֖וּף עַל־שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר׃

ולא יכלה עוד הצפינו. שֶׁמָּנוּ לָהּ הַמִּצְרִיִּים מִיּוֹם שֶׁהֶחֱזִירָהּ, וְהִיא יְלָדַתּוּ לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וְיוֹם אֶחָד (שם), שֶׁהַיּוֹלֶדֶת לְשִׁבְעָה יוֹלֶדֶת לִמְקֻטָּעִין (נדה ל"ח), וְהֵם בָּדְקוּ אַחֲרֶיהָ לְסוֹף תִּשְׁעָה:

גמא. גְּמִי בִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה (שבת ע"ח), וּבְלַעַז יונק"ו, וְדָבָר רַךְ הוּא וְעוֹמֵד בִּפְנֵי רַךְ וּבִפְנֵי קָשֶׁה (סוטה י"ב):

בחמר ובזפת. זֶפֶת מִבַּחוּץ וְטִיט מִבִּפְנִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָרִיחַ אוֹתוֹ צַדִּיק רֵיחַ רַע שֶׁל זֶפֶת (שם):

ותשם בסוף. הוּא לְשׁוֹן אֲגַם, רושיי"ל בְּלַעַז, וְדוֹמֶה לוֹ "קָנֶה וָסוּף קָמֵלוּ" (ישעיהו י"ט):

וְלָא יְכֵילַת עוֹד לְאַטְמָרוּתֵהּ וּנְסֵיבַת לֵהּ תֵּבוּתָא דְגוֹמֶא וְחַפָּתַהּ בְּחֵמָרָא וּבְזִפְתָּא וְשַׁוִיאַת בַּהּ יָת רַבְיָא וְשַׁוִיתַהּ בְּיַעֲרָא עַל כֵּיף נַהֲרָא:

ונדגש צדי"ק הצּפינו כדגשות קו"ף אם יִקְּרֵךְ עון (ש"א כח י) לדבר בם צחות ובעבור היות הצדי"ק בשו"א נע, נרפה הפ"א שהיה ראוי להדגש, והוא שם הפועל מהבנין הכבד הנוסף, ואין צורך לבקש למה לא צפנתהו עוד, אולי השכנות המצריות שמעו קולו כי לא היו לבדם דרים בארץ רעמסס, וכתב ושאלה אשה משכנתה (למטה ג כב):

ובאה מלת "תיבת גומא" מלעיל בעבור היות הניגון בתחלת מלת גומא:

ותחמרה. נחה ה"א כה"א ויקרא לה נובח בשמו (במד' לב מב), וזאת המלה נגזרת מן בחמר והוא טיט אדום מדבק, ימצא בארץ ישראל, וכמהו, בארות בארות חמר (ברא' יד י) ובלשון ישמעאל יקרא אל חמר, ויוכבד עשתה כן כי אמרה אל אראה במות הילד, אולי אחותו נתנבאה לעשות כן, ומחשבות השם עמקו, ומי יוכל לעמוד בסודו, ולו לבד נתכנו עלילות, אולי סבב השם זה שיגדל משה בבית המלכות להיות נפשו על מדרגה העליונה בדרך הלימוד והרגילות ולא תהיה שפלה ורגילה להיות בבית עבדים, הלא תראה שהרג המצרי בעבור שהוא עשה חמס, והושיע בנות מדין מהרועים, בעבור שהיו עושים חמס להשקות צאנן מהמים שדלו ועוד דבר אחר כי אלו היה גדל בין אחיו ויכירוהו מנעוריו, לא היו יריאים ממנו, כי יחשבוהו כאחד מהם:

בסוף. כמו "קנה וסוף קמלו" (ישעי יט ו), והוא צמח מן היאור:

בחמר - מבפנים.

ובזפת - מבחוץ שלא יכנסו בו המים.

ותשם בסוף - אשר סמוך לשפת היאר - והטמינתו יפה שההולכים על שפת היאור לא יוכלו לראות התיבה, אבל הרוחץ בתוך הנהר יכול לראותה, כי יוכבד לא נכנסה בנהר להצפינו מכל צדדיו היטב ולכך ראתהו בת פרעה שהיתה רוחצת בתוך היאור, אבל נערותיה שהיו הולכות על שפתו לא יכלו לראותה.

וַתָּשֶׂם בַּסּוּף. מָקוֹם שֶׁלֹּא יִרְאוּ אוֹתָהּ עוֹבְרֵי דֶרֶךְ כְּשֶׁהָיְתָה מַנִּיחָה שָׁם אֶת הַתֵּבָה, וְעִם זֶה בָּחֲרָה בִּמְקוֹם הַסּוּף, לַהֲפֹךְ גְּזֵרַת הַשְׁלָכָתוֹ בַּיְאוֹר לַעֲמִידָתוֹ בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאוֹר:

ולא יכלה עוד הצפינו. פרש״‎י היא ילדתו לששה חדשים ויום אחד והם בדקו אחריו לסוף תשעה. וא״‎ת הא אמרינן בסוטה דהות מתעברא ביה תלת ירחי קודם שהחזירה. אלא י״‎ל בדקו אחריו לסוף ג׳‎ חדשים משהחזירה שהם ט׳‎ חדשים משנתעברה ממנו שיודעים היו יולדת לשבעה יולדת למקוטעים והוא נולד לסוף ג׳‎ חדשים מן החזרה לכך לא יכלה עוד הצפינו רק ג׳‎ חדשים.

תיבת גמא. לפי שהוא דומה לסוף שנשלך בו.

ותחמרה. ה״‎א רפה.

בחמר. מפנים ובזפת מבחוץ. ואלו היה החומר מבחוץ המים היו ממחים אותו ותשם בסוף כדי שלא תראה שם התיבה, משום דגומא וסוף מין אחד הם, ודעתה לגנבו משם אלא שהקדימתה בת פרעה.

על שפת היאר. לא יכלה להכנס ביאור יפה מכל צדדיו, רק מצד שפת הנהר ולכך ראתהו בת פרעה שהיתה רוחצת בתוך היאור, אבל נערותיה ההולכות על שפת היאור לא יכלו לראותה.