וְכִֽי־יַכֶּה֩ אִ֨ישׁ אֶת־עַבְדּ֜וֹ א֤וֹ אֶת־אֲמָתוֹ֙ בַּשֵּׁ֔בֶט וּמֵ֖ת תַּ֣חַת יָד֑וֹ נָקֹ֖ם יִנָּקֵֽם׃

וכי יכה איש את עבדו או את אמתו. בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּעִבְרִי? תַּ"לֹ כִּי כַסְפּוֹ הוּא, מַה כַּסְפּוֹ קָנוּי לוֹ עוֹלָמִית, אַף עֶבֶד הַקָּנוּי לוֹ עוֹלָמִית; וַהֲרֵי הָיָה בִכְלַל מַכֵּה אִישׁ וָמֵת? אֶלָּא בָא הַכָּתוּב וְהוֹצִיאוֹ מִן הַכְּלָל, לִהְיוֹת נָדוֹן בְּדִין יוֹם אוֹ יוֹמַיִם, שֶׁאִם לֹא מֵת תַּחַת יָדוֹ וְשָׁהָה מֵעֵת לְעֵת פָּטוּר (מכילתא):

בשבט. כְּשֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אוֹ אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית? תַּ"לֹ בְּיִשְׂרָאֵל וְאִם בְּאֶבֶן יָד אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ הִכָּהוּ (במדבר ל"ה), וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: מַה יִּשְׂרָאֵל חָמוּר אֵין חַיָּב עָלָיו אֶלָּא אִם כֵּן הִכָּהוּ בְדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית וְעַל אֵבֶר שֶׁהוּא כְדֵי לָמוּת בְּהַכָּאָה זוֹ, עֶבֶד הַקַּל לֹא כָּל שֶׁכֵּן (מכילתא):

נקם ינקם. מִיתַת סַיִף, וְכֵן הוּא אוֹמֵר חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית (ויקרא כ"ו):

וַאֲרֵי יִמְחֵי גְבַר יָת עַבְדֵהּ אוֹ יָת אַמְתֵהּ בְּשָׁלְטָּן וִימוּת תְּחוֹת יְדֵהּ אִתְדָנָא יִתְּדָן:

וכי יכה. אין ספק כי משפט הישראלי בין חפשי בין נמכר שוה בכל המשפטים, על כן לא יתכן להיות זה עבד עברי ועוד כי באחרונה כתוב כי כספו הוא והנה זה העבד והאמה הוא הכתוב עליהם מהם תקנו עבד ואמה (ויקרא כה מד) ונפתח בי"ת בשבט שהיה מנהגו להכותם בו, והנה כל החולקים על חכמינו בעל כרחם יסמכו עליהם במלת נקם ינקם, כי הנקמה על דרכים רבים והנה לא תועיל להם הסברא במקום הזה, והאבות קבלו כי זאת כמו חרב נוקמת נקם ברית (ויקרא כו כה):

בשבט - בדבר שאדם רגיל להכות את עבדו להוכיחו, אבל בחרב לפי הפשט אחר יום או יומים חייב מיתה, שאין זה דרך תוכחה אלא דרך רציחה ובעבד כנעני מדבר, אבל עבד עברי ישראל אינו כספו אלא כשכיר כתושב יהיה עמך, ודינו כישראל לכל דבריו, אלא שמוסר לו רבו שפחה כנענית.

נָקוֹם יִנָּקֵם. דַּם הָעֶבֶד, כִּי לֹא הוּרְשָׁה הָאָדוֹן לְהַכּוֹת מַכַּת אַכְזָרִי כָּזֹאת, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה לוֹ רְשׁוּת לְהַכּוֹתוֹ לְיַסְּרוֹ, כַּאֲמָרוֹ (משלי כט:יט) "בִּדְבָרִים לֹא יִוָּסֶר עָבֶד".

וכי יכה איש אין לי אלא איש אשה מנין היה ר׳‎ ישמעאל אומר הואיל ונאמרו כו'

בשבט בדבר שבני אדם רגילים להכות בו את העבד להוכיחו, לכך הבי״‎ת פתוחה, אבל אם הכהו בחרב אפילו אם עמד יום או יומים האדון חייב מיתה שאין זה תוכחה אלא דרך רציחה.

ומת תחת ידו ברשותו, הא אם הכהו ומכרו לאחר ומת הרי זה פטור. ד״‎א ומת תחת ידו בשעת הכאה שמכהו שם עד שמת, אין זה רידוי אלא ממית בידים.

בַּשֵּׁבֶט. כָּתַב רַמְבַּ״ם בְּפֶרֶק ב׳ מֵהִלְכוֹת רוֹצֵחַ וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: יֵרָאֶה לִי דַּוְקָא בְּשֵׁבֶט, אֲבָל בְּסַיִף וְסַכִּין אוֹ אֶבֶן וְאֶגְרוֹף וְכַיּוֹצֵא, וַאֲמָדוּהוּ לְמִיתָה, אֲפִלּוּ מֵת לְאַחַר שָׁנָה הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג עָלָיו, עַד כָּאן. וְקָשֶׁה לִי, אִם לֹא הֲרָגוֹ בְּדָבָר שֶׁאֲמָדוּהוּ לַהֲרִיגָה, לָמָּה אִם לֹא יַעֲמֹד יוֹם יִתְחַיֵּב? הֲרֵי אֲפִלּוּ לְאָדָם אַחֵר שֶׁאֵינוֹ עַבְדּוֹ פָּטוּר הוּא אֲפִלּוּ לֹא יַעֲמֹד יוֹם. וְאוּלַי שֶׁעַל שְׁאָר אוּמְדָנוֹת הוּא אוֹמֵר, שֶׁהֲגַם שֶׁאֲמָדוּהוּ שֶׁיָּמוּת בִּמְקוֹם הַמַּכָּה וּשְׁאָר אוּמְדָנוֹת. וְלִי נִרְאֶה שֶׁאָמְרוֹ בַּשֵּׁבֶט, לוֹמַר שֶׁאִם מַעֲשָׂיו מוֹכִיחִים כִּי לְיַסְּרוֹ בְּשֵׁבֶט מוּסָר הוּא שֶׁנָּתַן ה׳ זְכוּת יוֹם אֶחָד וְכוּ׳, אֲבָל אִם מַעֲשָׂיו מוֹכִיחִים שֶׁמִּתְכַּוֵּן לְהָרְגוֹ, כְּגוֹן שֶׁתּוֹחֵב לוֹ סַכִּין בְּבִטְנוֹ וּבְסִימָנָיו, שֶׁזֶּה מַגִּיד שֶׁאֵינוֹ מְיַסְּרוֹ אֶלָּא מְמִיתוֹ, וּמֵת אֲפִלּוּ אַחַר שָׁנָה חַיָּב עָלָיו.