שְׁמוֹת כ״א · י״ט

אִם־יָק֞וּם וְהִתְהַלֵּ֥ךְ בַּח֛וּץ עַל־מִשְׁעַנְתּ֖וֹ וְנִקָּ֣ה הַמַּכֶּ֑ה רַ֥ק שִׁבְתּ֛וֹ יִתֵּ֖ן וְרַפֹּ֥א יְרַפֵּֽא׃ {ס}

במילים פשוטות

אם יקום הנפגע ויתהלך בחוץ על משענתו, ניקה המכה מעונש מיתה, אך ישלם את דמי שבתו וירפא אותו. רש״י מבאר ש״על משענתו״ פירושו על בוריו וכוחו, ו״ונקה המכה״ מלמד שחובשים אותו עד שנראה אם יתרפא הנפגע. אבן עזרא מבאר על פי חז״ל ש״על משענתו״ הכוונה שיישען על עצמו ולא על אחר, כמשפט החולים המחלימים, ו״שבתו״ מלשון שביתה, שבתה מלאכתו. הכתוב מלמד שהמכה חייב לשלם על הזמן שהנפגע בטל ממלאכתו ועל הוצאות הריפוי, אך אם החלים הנפגע ושב לאיתנו, נפטר המכה מעונש חמור יותר.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

על משענתו. עַל בֻּרְיוֹ וְכֹחוֹ (מכילתא):

ונקה המכה. וְכִי תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁיֵּהָרֵג זֶה שֶׁלֹּא הָרַג? אֶלָּא לִמֶּדְךָ כָאן שֶׁחוֹבְשִׁים אוֹתוֹ עַד שֶׁנִּרְאֶה אִם יִתְרַפֵּא זֶה; וְכֵן מַשְׁמָעוֹ: כְּשֶׁקָּם זֶה וְהוֹלֵךְ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ אָז נִקָּה הַמַּכֶּה, אֲבָל עַד שֶׁלֹּא יָקוּם זֶה לֹא נִקָּה הַמַּכֶּה (כתובות ל"ג):

רק שבתו. בִּטּוּל מְלַאכְתּוֹ מֵחֲמַת הַחֹלִי; אִם קָטַע יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ, רוֹאִין בִּטּוּל מְלַאכְתּוֹ מֵחֲמַת הַחֹלִי כְאִלּוּ שׁוֹמֵר קִשּׁוּאִין, שֶׁהֲרֵי אַף לְאַחַר הַחֹלִי אֵינוֹ רָאוּי לִמְלֶאכֶת יָד וָרֶגֶל, וְהוּא כְבָר נָתַן לוֹ מֵחֲמַת נִזְקוֹ דְּמֵי יָדוֹ וְרַגְלוֹ, שֶׁנֶּ' יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל:

ורפא ירפא. כְּתַרְגּוּמוֹ - יְשַׁלֵּם שְׂכַר הָרוֹפֵא:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

אִם יְקוּם וִיהַלִיךְ בְּבָרָא עַל בּוּרְיֵהּ וִיהֵי זַכָּאָה מָחַיָא לְחוֹד בּוּטְּלָנֵהּ יִתֵּן וַאֲגַר אַסְיָא יְשַׁלֵם:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

אם יקום. על חז"ל נסמוך שפי' על משענתו שלא ישען על אחר כמשפט החולים רק על עצמו:

ונקה המכה. שיוציאוהו מבית הסהר:

ופי' שבתו. מגזרת שביתה ששבתה מלאכתו ונכון הוא, והוא על משקל שברו (ברא' מד ב) כי התי"ו שרש, ויתכן להיותו כמו זה, שבתה הבית מעט (רות ב ז) שהוא מגזרת ישב והטעם זמן ישיבה בבית שובת בלי מלאכתו, והעד על זה הפירוש, שהוא הפך והתהלך בחוץ:

ורפא ירפא. לאות שנתן רשות לרופאים לרפא המכות והפצעים שיראו בחוץ רק כל חלי שהוא בפנים בגוף ביד השם לרפאתו, וכן כתוב כי הוא יכאיב ויחבש (איוב ה יח) וכתוב באסא גם בחליו לא דרש את ה' כי אם ברופאים (דה"ב טז יב) והנה הכתוב הפריש, כי לא אמר ורפא ירפא מן הבנין הקל רק ורפא ירפא שהוא מהבנין הכבד ועוד אפרש זה היטב בפרשה הזאת, וחכמינו קבלו דברים אחרים עם אלה שניהם כאשר קבלו בשמים עם קטורת סמים ואינם כתובים:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

אם יקום והתהלך וגו' - ואם ימות אפילו לזמן מרובה, מות יומת מכהו. אבל בעבדו אינו חייב אלא אם מת תחת ידו, אבל אם יום או יומים יעמוד פטור.

שבתו - בטול מלאכתו.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

אם יקום והתהלך. אבל אם לא קם ונשתהה במשכב חולה זמן מרובה ומת באותו חולי מות יומת המכה.

על משענתו. מקלו, כמו וקח משענתי בידך דגבי אלישע כדרך העומדים מחליים.

שבתו יתן. זמן ישיבתו בלא מלאכה, כמו זה שבתה הבית מעט. וראיה לדבר אם יקום והתהלך בחוץ.

יתן. אפילו נרפא בלא מום.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא. פֵּרוּשׁ, אֲפִילוּ אַחַר שֶׁקָּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ, אִם הוּא עֲדַיִין בָּטֵל מִמְּלַאכְתּוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹתָהּ, אוֹ שֶׁעֲדַיִין הוּא צָרִיךְ לְרוֹפֵא לְשִׁיּוּרֵי הַחוֹלִי מֵחֲמַת הַמַּכָּה, הֲרֵי זֶה חַיָּיב לָתֵת.

וְאָמְרוֹ ״רַק״ יִתְבָּאֵר עַל פִּי מַה שֶׁכָּתַב רַמְבָּ״ם (הלכות חובל ומזיק ב): מְשַׁעֲרִין אֶת הָרִפּוּי וְכוּ׳, וְכֵן הַשֶּׁבֶת אוֹמְדִין וְכוּ׳, וְאִם וְכוּ׳, וְאָרַךְ הַחוֹלִי יוֹתֵר עַל מַה שֶׁאֲמָדוּהוּ אֵינוֹ מוֹסִיף לוֹ כְּלוּם וְכוּ׳, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁרָצָה הַמַּזִּיק שֶׁזּוֹ תַּקָּנָה הִיא לוֹ וְכוּ׳, עַד כָּאן. וְלָזֶה אָמַר ״רַק״ וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ, לְמַעֵט בָּא שֶׁיֵּשׁ זְמַן שֶׁלֹּא יִתֵּן שִׁבְתּוֹ וּרְפוּאָתוֹ, וְהוּא אִם קָדַם וְקָצַב וְכוּ׳, אֲבָל בְּלֹא קִצְבָּה יִתֵּן עַד שֶׁיִּתְרַפֵּא לַחֲלוּטִין.

וְרַפֹּא יְרַפֵּא. יִתְבָּאֵר עַל דֶּרֶךְ מַה שֶׁכָּתַב רַמְבָּ״ם (הלכות חובל ומזיק ב יד): אָמַר לוֹ הַנִּזָּק פְּסוֹק וְכוּ׳ וַאֲנִי אֲרַפֵּא אֶת עַצְמִי - אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, וְהוּא אָמְרוֹ וְרַפֹּא יְרַפֵּא וְלֹא אָמַר יִתֵּן כְּאָמְרוֹ בְּשִׁבְתּוֹ הַסְּמוּכָה, שֶׁהָיָה לוֹ לוֹמַר שִׁבְתּוֹ וּרְפוּאָתוֹ יִתֵּן. וְהַרְבֵּה דְּרָשׁוֹת נֶאֶמְרוּ בְּכֶפֶל זֶה.

מקור: ספריא · נחלת הכלל