וְאִם־שֵׁ֥ן עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ־שֵׁ֥ן אֲמָת֖וֹ יַפִּ֑יל לַֽחׇפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת שִׁנּֽוֹ׃ {פ}

וְאִם שִׁנָא דְעַבְדֵהּ אוֹ שִּׁנָא דְאַמְתֵהּ יַפֵּל לְבַר חוֹרִין יִפְטְרִנֵהּ חֳלָף שִׁנֵהּ:

ואם שן. דבר הכתוב על ההוה ברוב כאשר הזכרתי וכן יצא בראשי איברים כפי הקבלה:

ישלחנו. לשון שלוח, כמו ושלחה מביתו. ומה שלא כתב כאן חנם כמו למעלה ביוצא בשש, ללמדך שיתן לו ספר כריתות כמו לאשתו.

תחת שינו. אע״‎פ שגופו קנוי לו אין הקב״‎ה חפץ שישחיתנו באבריו. הלשון מוכיח כי באחד הוא חפשי ואם שחת עינו ואח״‎כ הפיל שנו, לעולם יש לו דמי אבר השני. מה שעבד כנעני יוצא בראשי אברים היינו מקל וחומר אם מידי שמים קונה עצמו ביסורין, כדכתיב יסור יסרני יה ולמות לא נתנני, מידי אדם לא כ״‎ש.

וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ. טַעַם שֶׁלֹּא כָּלַל הַכָּתוּב שֵׁן וְעַיִן וְחִלְּקָם בִּשְׁתֵּי מִצְווֹת, יִתְבָּאֵר עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּקִדּוּשִׁין (קידושין כד:) אָמַר רַבִּי שֵׁשֶׁת: הָיְתָה עֵינוֹ סְמוּיָה וַחֲטָטָהּ - יוֹצֵא לְחֵרוּת. וּלְפִי זֶה יֵשׁ בָּעַיִן שְׁנֵי דִּינִים שֶׁל שִׁחְרוּר: הָאֶחָד - אִם כִּהָה עֵינוֹ, הֲגַם שֶׁלֹּא חֲטָטָהּ, כַּמּוּבָן שָׁם בְּקִדּוּשִׁין שֶׁהֲגַם שֶׁלֹּא נֶחְטְטָה, כָּל שֶׁחִסֵּר מְאוֹרָהּ וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ - יָצָא לְחֵרוּת. וְהַשֵּׁנִי - שֶׁהֲגַם שֶׁהָיְתָה כְּהוּיָה, אִם חֲטָטָהּ - יָצָא לְחֵרוּת. וְאִם הָיָה הַכָּתוּב כּוֹלֵל אוֹתָם בְּדִין אֶחָד, הָיִינוּ לוֹמְדִין בָּעַיִן כְּדִין הַשֵּׁן: מַה שֵׁן בִּטּוּלָהּ הוּא נְפִילָתָהּ, גַּם עַיִן בִּטּוּלָהּ הוּא נְפִילָתָהּ, אֲבָל כִּהוּי שֶׁאֵינוֹ מְחַסֵּר כְּלָל מֵהָעַיִן - לֹא יָצָא לְחֵרוּת.