וְכִֽי־יִגַּ֨ח שׁ֥וֹר אֶת־אִ֛ישׁ א֥וֹ אֶת־אִשָּׁ֖ה וָמֵ֑ת סָק֨וֹל יִסָּקֵ֜ל הַשּׁ֗וֹר וְלֹ֤א יֵאָכֵל֙ אֶת־בְּשָׂר֔וֹ וּבַ֥עַל הַשּׁ֖וֹר נָקִֽי׃

וכי יגח שור. אֶחָד שׁוֹר וְאֶחָד כָּל בְּהֵמָה וְחַיָּה וָעוֹף, אֶלָּא שֶׁדִּבֵּר הַכָּתוּב בַּהֹוֶה (בבא קמא נ"ד):

ולא יאכל את בשרו. מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא נְבֵלָה וּנְבֵלָה אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה? אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ? שֶׁאֲפִלּוּ שְׁחָטוֹ לְאַחַר שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ אָסוּר בַּאֲכִילָה, בַּהֲנָאָה מִנַּיִן? תַּ"לֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי, כְּאָדָם הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ יָצָא פְּלוֹנִי נָקִי מִנְּכָסָיו וְאֵין לוֹ בָהֶם הַנָּאָה שֶׁל כְּלוּם, זֶהוּ מִדְרָשׁוֹ (בבא קמא מלכים א). וּפְשׁוּטוֹ כְמַשְׁמָעוֹ, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בַּמּוּעָד וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת, הֻצְרַךְ לוֹמַר בַּתָּם וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי:

וַאֲרֵי יַגַח תּוֹרָא יָת גַבְרָא אוֹ יָת אִתְּתָא וִימוּת אִתְרְגְמָא יִתְרְגֵם תּוֹרָא וְלָא יִתְאָכֵל יָת בִּסְרֵהּ וּמָרֵהּ דְתוֹרָא יְהֵי זַכָּאָה:

וכי יגח. הזכיר זאת הפרשה, בעבור אם יגח השור עבד או אמה, וזה האיש והאמה ישראלים, והזכיר האשה ולא עשה כן בפסוק מכה איש ומת (פ' יב) כי מנהג הלשון להזכיר הנכבד שהוא הזכר, והוא הדין לנקבה, והזכיר האשה עתה, בעבור שיש מקומות שאין מנהג האשה לצאת חוץ מהעיר לשדה אל מקום ששם השורים, שלא יחשוב אדם ויערער ויאמר למה שנתה המנהג, ובעבור זה כתוב אחריו או בן יגח או בת יגח (פ' לא) כי משפט מכה איש שוה הוא יהיה גדול בשנים או קטן, והזכיר הבן והבת שהם קטנים שלא יערער בעל השור על האבות שהיה עליהם לשמרם:

סקול יסקל השור. טעם ולא יאכל את בשרו כמו הנבלה שיאכלנה גר שער או נכרי, וקדמונינו אמרו כי כל מקום שכתוב בו לא יאכל הוא אסור בהנאה:

ובעל השור נקי. מעונש:

סקול יסקל השור - לפי הפשט:

ולא יאכל את בשרו - לא לנכרי ולא לכלב לאחר שנסקל ואף על פי שהנבלה וטריפה כתוב בם: או מכור לנכרי לכלב תשליכון אותו, כאן אינו מותר בהנאה לאחר סקילה. וחכמים פירשו: משנגמר דינו אסור, אפילו שחטו לאחר גמר דין.

ובעל השור נקי - כל זמן שלא הועד בו.

וכי יגח שור את איש ע״‎כ נזקי אדם באדם מכאן ואילך נזקי שאר בריות באדם.

וכי יגח שור את איש נגיחה שייכא גבי אדם ונגיפה בבהמה לפי שיש לו לאדם מזל ואין השור ממיתו אלא נגחו, אבל בהמה אין לה מזל ואין מוראה על חברתה וממיתה.

סקול יסקל השור וא״‎ת אם התם בסקילה מועד לא כ״‎ש השור יסקל למה לי, אלא לא אם אמרת בתם שהוא בסקילה היינו לפי שאינו משלם כופר תאמר במועד שמשלם כופר, ת״‎ל השור יסקל. וא״‎ת מאחר ששור תם נהרג כשהרג את הנפש היאך נעשה מועד לשתים או לשלש פעמים, אלא י״‎ל כגון דערק לאגמא בנגיחות ראשונות, אי נמי שמכירין בעל השור ואין מכירין השור ואמרי ליה תורא נגחנא אית לך בבקרך כדאיתא בבבא קמא.

ולא יאכל את בשרו ממשמע שנאמר סקול יסקל איני יודע שלא יאכל, אלא לומר לך אע״‎פ שסתם נבלה מותרת לכלבים זו אסורה.

ובעל השור נקי כל זמן שלא הועד בו.

וְכִי יִגַּח וְגוֹ׳ אֶת אִישׁ. טַעַם אָמְרוֹ אֶת, יִתְבָּאֵר עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם בַּגְּמָרָא (סנהדרין עט,א) נִתְכַּוֵּן לַהֲרוֹג שִׁמְעוֹן וְהָרַג רְאוּבֵן חַיָּב, שֶׁהֲרֵי נִתְכַּוֵּן לַהֲרוֹג מִי שֶׁחַיָּב עָלָיו. וְהוּא אָמְרוֹ אֶת אִישׁ לְרַבּוֹת כָּל שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְאִישׁ, הֲגַם שֶׁהָרַג אַחֵר שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לוֹ. וְדַוְקָא נִתְכַּוֵּן לְאִישׁ, אֲבָל נִתְכַּוֵּן לִבְהֵמָה וְהָרַג הָאִישׁ פָּטוּר, כִּדְאָמְרִינַן שָׁם (סנהדרין עח,ב).

וָמֵת. פֵּרוּשׁ, אֲפִילוּ מֵת אַחַר זְמַן, כָּל שֶׁמֵּת מֵחֲמַת נְגִיחָה, וְכֵן מַשְׁמַע מִדִּבְרֵי רַשִׁ״י (בבא קמא מא.) בְּפֵירוּשׁ סוּגְיַת סִכֵּן שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם וְלֹא מֵתוּ, יְעוּיָּן שָׁם.

וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ. וְאִם אֲכָלוֹ לוֹקֶה, אֲבָל שְׁאָר הֲנָאוֹת הַנִּשְׁמָעוֹת מֵאָמְרוֹ ״וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי״ - הֲגַם שֶׁאָסוּר אֵינוֹ לוֹקֶה, וְלָזֶה לֹא כָּלַל הַכֹּל בִּכְלָלוּת אֶחָד.