שְׁמוֹת כ״א · ז׳

וְכִֽי־יִמְכֹּ֥ר אִ֛ישׁ אֶת־בִּתּ֖וֹ לְאָמָ֑ה לֹ֥א תֵצֵ֖א כְּצֵ֥את הָעֲבָדִֽים׃

במילים פשוטות

התורה עוברת לדין אמה עברייה: כי ימכור איש את בתו לאמה, לא תצא כדרך שיוצאים העבדים. רש״י מבאר שהכתוב מדבר בקטנה, ומכאן שהאב יכול למכור את בתו הקטנה בלבד, ולא לאחר שהביאה סימני בגרות. עוד מסביר רש״י שיציאתה שונה מיציאת עבד כנעני, שהוא יוצא בשן ועין, ואילו היא אינה יוצאת בכך. אבן עזרא מבאר שמדובר בקטנה שהיא עדיין ברשות אביה, כמו הבת שהאב מפר את נדריה. הכתוב מלמד שמכירת הבת לאמה שונה ביסודה ממכירת עבד, ודיני יציאתה לחירות נדונים בנפרד ובכבוד מיוחד.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

וכי ימכר איש את בתו לאמה. בִּקְטַנָּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר; יָכוֹל אֲפִלּוּ הֵבִיאָה סִימָנִים, אָמַרְתָּ קַל וָחֹמֶר, וּמַה מְּכוּרָה קֹדֶם לָכֵן יוֹצְאָה בְסִימָנִין - כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף, שֶׁאָנוּ דּוֹרְשִׁין אוֹתוֹ לְסִימָנֵי נַעֲרוּת - שֶׁאֵינָהּ מְכוּרָה אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא תִמָּכֵר (ערכין כ"ט):

לא תצא כצאת העבדים. כִּיצִיאַת עֲבָדִים כְּנַעֲנִים שֶׁיּוֹצְאִים בְּשֵׁן וָעַיִן, אֲבָל זוֹ לֹא תֵצֵא בְּשֵׁן וָעַיִן אֶלָּא עוֹבֶדֶת שֵׁשׁ, אוֹ עַד הַיּוֹבֵל, אוֹ עַד שֶׁתָּבִיא סִימָנִין, וְכָל הַקּוֹדֵם קוֹדֵם לְחֵרוּתָהּ, וְנוֹתֵן לָהּ דְּמֵי עֵינָהּ אוֹ דְּמֵי שִׁנָּהּ. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים בְּשֵׁשׁ וּבַיּוֹבֵל? תַּ"לֹ כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה, מַקִּישׁ עִבְרִיָּה לְעִבְרִי לְכָל יְצִיאוֹתָיו, מָה עִבְרִי יוֹצֵא בְשֵׁשׁ וּבַיּוֹבֵל, אַף עִבְרִיָּה יוֹצְאָה בְשֵׁשׁ וּבַיּוֹבֵל, וּמַהוּ לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים? לֹא תֵצֵא בְרָאשֵׁי אֵבָרִים כַּעֲבָדִים כְּנַעֲנִיִּים; יָכוֹל הָעִבְרִי יוֹצֵא בְרָאשֵׁי אֵבָרִים? תַּ"לֹ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה, מַקִּישׁ עִבְרִי לְעִבְרִיָּה, מָה הָעִבְרִיָּה אֵינָהּ יוֹצְאָה בְרָאשֵׁי אֵבָרִים, אַף הוּא אֵינוֹ יוֹצֵא בְרָאשֵׁי אֵבָרִים (מכילתא):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וַאֲרֵי יְזַבֵּן גְבַר יָת בְּרַתֵּהּ לְאַמְהוּ לָא תִפּוֹק כְּמַפְקָנוּת עַבְדַיָא:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

את בתו לאמה. קטנה היא שהיא ברשות האב כמו הבת שהוא מפר את נדרה ומלת לעם נכרי עם זה הפסוק היא דבקה, כי על האב ידבר לעם נכרי:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

לא תצא כצאת העבדים - בשש שנים, אלא יקחנה לו לאשה כמו שמפרש והולך.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

ספורנו

רבי עובדיה ספורנו · איטליה, המאה ה־16

לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים. אֵין רָאוּי לְאָדָם כָּשֵׁר לִקְנוֹת עִבְרִיָּה לְשִׁפְחָה שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ, אֲבָל תִּהְיֶה מִקְנָתוֹ לְקַחְתָּהּ לְאִשָּׁה לוֹ אוֹ לִבְנוֹ, וְכֶסֶף דָּמֶיהָ יִהְיוּ נְתוּנִים לְקִדּוּשִׁין לְאָבִיהָ שֶׁהוּא זַכַּאי בָּהֶם, כְּפִי מַה שֶּׁבָּא בְּקַבָּלָתָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (כתובות מו:).

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

וכי ימכר איש את בתו ולא אשה את בתה.

את בתו ולא את בנו.

לא תצא כצאת העבדים פרש״‎י כיציאת עבדים כנענים וכו׳‎ או אינו אלא כיציאת עבדים עברים בשש וביובל ת״‎ל כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה מקיש עבריה לעברי לכל יציאותיו וכו'. וא״‎ת כי היכי דמקשינן עבריה לעברי לענין יציאת שש ויובל אמאי לא מקשינן עברי לעבריה לענין יציאת סימנים דהא קים לן אין הקש למחצה כלומר שיצא אף הוא בסימנים כמו אמה העבריה. אלא לא מצית אמרת שיצא בסימנין דבכי האי גונא היכי משכחת לה, אי שמכר עצמו כשהיה קטן אין במעשה קטן כלום, ואביו נמי אינו רשאי למוכרו כדאמר לעיל. ואם בשמכר עצמו כשהיה גדול הרי כבר הביא סימנין. ועוד פרש״‎י מקיש עברי לעבריה מה היא אינה יוצאה בראשי אברים אף הוא אינו יוצא בראשי אברים. וא״‎ת למה לי קרא דאינו יוצא בראשי אברים תיפוק ליה מק״‎ו מה עבריה שיוצאה בסימנין אינה יוצאה בראשי אברים עברי שאינו יוצא בסימנין אינו דין שלא יצא בראשי אברים. אלא י״‎ל האי ק״‎ו יש לו פירכא מה לעבריה שלא תצא בראשי אברים שאינה נמכרת בגנבתה תאמר בעבד עברי שנמכר בגנבתו, ת״‎ל העברי או העבריה מקיש עברי לעבריה וכו'. לא תצא כצאת העבדים לפי פשוטו למדה תורה דרך ארץ שלא תהא יצאנית כמו העבד שרבו משגרו בשליחותו ביום ובלילה בעיר וחוץ לעיר, וכל זה גנאי לאשה רק שעבוד בית משום כל כבודה בת מלך פנימה, ועוד שהיא קטנה. דבר אחר לא תצא כצאת העבדים שיוצאים בלי בנים כדאמרינן לעיל אבל זו אין יציאתה כן שאם תרצה אתה לרבות ממנה אתה בעצמך תשאנה והיא ובניה יהיו שלך משם ולהבא, ולא תצא ממך אלא בגט וכתובה כשאר הבנות.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

כלי יקר

רבי שלמה אפרים מלונצ׳יץ · המאה ה־16

לא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים. כַּעֲבָדִים הַיּוֹצְאִים בְּשֵׁן וָעַיִן, אֶלָּא עוֹבֶדֶת שֵׁשׁ, אוֹ עַד הַיּוֹבֵל, אוֹ עַד שֶׁתָּבִיא סִימָנִים. לְפוּם רִהֲטָא נִרְאֶה לִתֵּן טַעַם לְכָל עִנְיְנֵי חֵרוּת אֵלּוּ בְּעֶבֶד עִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה אוֹ הַכְּנַעֲנִי, לְפִי שֶׁכָּל כְּנַעֲנִי אֲשֶׁר לֹא נָגַהּ עָלָיו אוֹר הַתּוֹרָה אֵין לוֹ תַּכְלִית אַחֵר כִּי אִם לַעֲשׂוֹת בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב וְלִצְבּוֹר בָּר כְּחוֹל הַיָּם וְלַעֲשׂוֹת חַיִל, וּבַעֲבוּר זֶה הוּא עוֹשֶׂה אֶת עַצְמוֹ כַּחֲמוֹר נוֹשֵׂא מַשָּׂא, וַהֲרֵי הוּא עֶבֶד נִרְצָע אֶל קִנְיַן מָמוֹנוֹ כָּל יָמָיו לְעוֹלָם. וּבְאוֹתוֹ מָמוֹן הַמְקֻבָּץ אֵין לוֹ תַּכְלִית אַחֵר כִּי אִם לִזּוֹן בּוֹ אֶת שִׁנָּיו וְאֶת עֵינָיו. שִׁנָּיו וְגוּפוֹ כֵּיצַד, שֶׁעַל יְדֵי מָמוֹנוֹ הוּא מַשִּׂיג כָּל מִינֵי מַאֲכָל הַנִּכְנָסִים דֶּרֶךְ הַפֶּה וְהַטּוֹחֲנוֹת, וְכָל זְמַן שֶׁשִּׁנָּיו הַטּוֹחֲנוֹת חֲזָקִים אַף בְּרִיאִים, יְדַמֶּה בְּנַפְשׁוֹ שֶׁכְּכֹחָם אָז כֵּן עַתָּה לִטְחוֹן כָּל מַאֲכָל, לֹא יִשְׁבּוֹת הָאִישׁ עַד אִם אֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכוֹל וּבָטְלוּ הַטּוֹחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ (קהלת יב ג). אֲבָל קֹדֶם זֶה לְעוֹלָם הוּא עוֹמֵד בְּעֹל עַבְדוּת זֶה, וּבְבוֹאוֹ בַּיָּמִים וְלֹא יִטְעַם כָּל אֹכֶל לְחִכּוֹ, אָז יִשְׁבּוֹת וְאָז הוּא בֶּן חוֹרִין, כִּי לָמָּה זֶּה יַעֲמֹל לָרוּחַ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר בַּרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי (שמואל ב יט לו) ״בֶּן שְׁמוֹנִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם, אִם אֶטְעַם עוֹד מְאוּמָה״. עֵינָיו כֵּיצַד, לִפְעָמִים וְעַל הָרֹב יֵשׁ לְךָ אָדָם הַמְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנוֹת יוֹתֵר מִכְּדֵי צֹרֶךְ אֲכִילָתוֹ וּשְׁאָר צְרָכָיו, וְהוּא כְּדֵי לָזוּן בּוֹ אֶת עֵינָיו, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (משלי כז כ) ״וְעֵינֵי הָאָדָם לֹא תִשְׂבַּעְנָה״, וּכְתִיב ״וּמַה כִּשְׁרוֹן לִבְעָלָיו כִּי אִם רְאוּת עֵינָיו״ (קהלת ה י). וְכָל זְמַן שֶׁעֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ לֹא יִשְׂבַּע לְעוֹלָם וְאֵין לוֹ חֵרוּת כְּלָל, אַךְ כַּאֲשֶׁר יַזְקִין וְתִכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאוֹת וְחָשְׁכוּ הָרוֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת, אָז מֵעֲמַל נַפְשׁוֹ יִשְׂבָּע, כִּי לְמִי הוּא עָמֵל אִם עֵינָיו כֵּהוֹת וּבָטְלוּ הַטּוֹחֲנוֹת. וְכָל זְמַן שֶׁשְּׁנֵיהֶם בְּתָקְפָּם, אָז הוּא קוֹפֵץ מִזַּן אֶל זַן וּמוֹרִיק מֵהַאי לְהַאי, כַּמְבֹאָר בְּחִבּוּרֵנוּ ״עוֹלְלוֹת אֶפְרַיִם״ בְּמַאֲמַר שֶׁל הוֹרְמִיז בַּר לִילְתָא שֶׁהָיָה מוֹרִיק מֵהַאי לְהַאי. וּלְפִיכָךְ נָתְנָה הַתּוֹרָה חֵרוּת לְעֶבֶד כְּנַעֲנִי בְּהַפָּלַת שֵׁן וָעַיִן, מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, כִּי זֶהוּ הַחֵרוּת אֲשֶׁר בָּחַר גַּם הוּא מֵעֲמַל נַפְשׁוֹ, כִּי גַּם הוּא אֵינוֹ פּוֹסֵק מִלִּרְדּוֹף אַחַר הַהֶבֶל כִּי אִם בְּבִטּוּל שֵׁן וָעַיִן.

אָמְנָם לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב, כִּי כָל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל אֲשֶׁר תּוֹרַת ה׳ בְּקִרְבּוֹ אֵינוֹ מְבַקֵּשׁ הַקִּנְיָנִים הַמְדֻמִּים כִּי אִם כְּדֵי שִׁעוּר לְהָבִיא שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בֵּיתוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ אֵבָרָיו חֲזָקִים וְאַף בְּרִיאִים לַעֲסֹק בְּתוֹרַת ה׳ שֶׁנִּתְּנָה בַּשְּׁבִיעִי, בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יוֹם פָּנוּי מִמְּלָאכָה. כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַהוּא הוּא בֶּן חוֹרִין מִמְּלָאכָה כְּדֵי לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה הַנִּתְּנָה לַחֲמִשִּׁים יוֹם בִּמְשׁוֹךְ הַיּוֹבֵל. וּכְשֶׁיֵּשׁ לוֹ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה בְּיָדוֹ שֶׁיּוּכַל לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה בְּלֹא טִרְדָּה, אָז הוּא בֶּן חוֹרִין וּמַשְׁלִיךְ מֵעַל כְּתֵפָיו מַשָּׂא קִנְיָנִים הַמְדֻמִּים, וְנוֹתֵן עַל צַוָּארוֹ עֹל תּוֹרָה הָרְמוּזָה בְּשֵׁשׁ וּבַיּוֹבֵל. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אבות ו ב) שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה כוּ׳, כִּי אֵינוֹ מַמְתִּין חֵרוּתוֹ עַד זִקְנָתוֹ כְּמִנְהַג הָאֻמּוֹת שֶׁיּוֹצְאִין בְּשֵׁן וָעַיִן, אֶלָּא גַּם בְּבַחֲרוּתוֹ הוּא בֶּן חוֹרִין, כְּשֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ דֵּי סִפּוּקוֹ עַד שֶׁיּוּכַל לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה הַנְּתוּנָה אַחַר שֵׁשׁ יָמִים וּבַיּוֹבֵל. וְעַל כֵּן מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה נָתְנָה הַתּוֹרָה חֵרוּת לְעֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ וְיוֹבֵל. וְנוֹסָף עַל זֶה יוֹצְאָה אָמָה הָעִבְרִיָּה בְּסִימָנִים, לְהוֹרוֹת שֶׁעִקַּר מְצִיאָתָהּ לְקִיּוּם הַמִּין לְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בָּנִים, לְפִיכָךְ מִיָּד כַּאֲשֶׁר תָּבִיא סִימָנִים וּרְאוּיָה לְהוֹלִיד, חַיָּב לְשַׁחְרְרָהּ כְּדֵי לְזַוְּגָהּ לְאִישׁ, כִּי לְכָךְ נוֹצְרָה.

וְיֵשׁ עוֹד רֶמֶז בְּכָל פָּרָשָׁה זוֹ, שֶׁמִּסְפַּר שְׁבִיעִי נִבְדָּל מִן הַשִּׁשָּׁה בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת: בִּתְחִלַּת הַפָּרָשָׁה ״וּבַשְּׁבִיעִית יֵצֵא לַחָפְשִׁי״ (שמות כא:ב), וּבְסוֹף כָּל הַדִּינִין שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ כְּתִיב ״וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ״ (שמות כג:יא), וּבְאֶמְצַע כָּל הַפָּרָשָׁה, כִּדְמַסִּיק בַּיַּלְקוּט בְּפָרָשָׁה זוֹ, שֶׁיֵּשׁ בְּכָל הַפָּרָשָׁה שִׁשִּׁים מִצְוֹת עַד פָּרָשַׁת הַשְּׁמִטָּה, וּבְפָרָשַׁת הַשְּׁמִטָּה עֲשָׂרָה מִצְוֹת, סַךְ הַכֹּל שִׁבְעִים. וּבְוַדַּאי שֶׁלֹּא דָבָר רֵק הוּא מִסְפָּר זֶה. וְהַקָּרוֹב אֵלַי לוֹמַר בָּזֶה, לְפִי שֶׁכָּל עוֹשֶׂה עָוֶל וְחָמָס בְּמָמוֹן טָח עֵינָיו מֵרְאוֹת כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל, וְלֹא יוּכַל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ כִּי אִם שִׁבְעִים שָׁנָה, הַמּוֹעֵד לְכָל חָי. וְכַאֲשֶׁר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע יֵצֵא לַחָפְשִׁי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים פח ו) ״בַּמֵּתִים חָפְשִׁי״, ״וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ״, כִּי רֹב תַּשְׁמִישׁוֹ בָּהֶם ״בְּכֶלַח אֱלֵי קָבֶר״ (איוב ה:כו), כְּמִסְפַּר ״בְּכֶלַח״. אֲבָל עֶשֶׂר שָׁנִים הָאַחֲרוֹנִים יַעֲשֶׂה בָּהֶם לְבֵיתוֹ הַנִּצְחִי, וְיִזְכֹּר כִּי בְּמוֹתוֹ הַכֹּל הֶפְקֵר, וְאֵין לוֹ יִתְרוֹן בַּעֲמָלוֹ. וְאִלּוּ הָיָה דָּבָר זֶה לְזִכָּרוֹן נֶגֶד עֵינָיו, לֹא הָיָה עוֹשֶׂה עָוֶל לְעַוֵּת אָדָם בְּרִיבוֹ, כִּי זֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵינוֹ שֶׁלּוֹ, ״קִנְיָן שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ לָמָּה הוּא לוֹ״ (פיוט ליום ב׳ של שבועות). עַל כֵּן רָמְזָה הַתּוֹרָה הַחָפְשִׁיּוּת בִּשְׁנַת הַשֶּׁבַע בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת אֵלּוּ בְּפָרָשָׁה זוֹ, אֲשֶׁר כֻּלּוֹ בָּנוּי עַל יְסוֹד הַדִּינִין שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְזֶהוּ סוֹד מִסְפַּר שִׁשִּׁים מִצְוֹת, וּפָרָשָׁה הַשְּׁבִיעִית דְּהַיְנוּ הַשְּׁמִטָּה עֲשָׂרָה מִצְוֹת, וְהַמַּשְׂכִּילִים יָבִינוּ.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

וְכִי יִמְכֹּר - הִלְבִּישׁ הַדָּבָר בַּמּוֹכֵר וְלֹא בַּקּוֹנֶה, לוֹמַר כִּי זוֹ אֵין מְצִיאוּת לִקְנוֹתָהּ אֶלָּא מֵאָבִיהָ, כִּי אֵינָהּ נִמְכֶּרֶת עַל יְדֵי עַצְמָהּ, גַּם אֵין בֵּית דִּין מוֹכְרִין אוֹתָהּ (מכילתא). וְאָמְרוֹ בְּתוֹסֶפֶת וָא״ו, לוֹמַר כִּי מִלְּבַד רְשׁוּת הַנְּתוּנָה לוֹ לִזְכּוֹת בְּקִדּוּשֶׁיהָ שֶׁהִיא נִקְנֵית בָּהֶם, עוֹד זוֹכֶה הוּא בָּהּ לְמָכְרָהּ לְאָמָה.

אִישׁ אֶת בִּתּוֹ. אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוטה כג.) ״אִישׁ״ - לְהוֹצִיא אִשָּׁה שֶׁלֹּא תִּמְכּוֹר בִּתָּהּ. וְאָמְרוֹ תֵּיבַת אֶת תִּתְפָּרֵשׁ עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מכילתא) הָאִישׁ רַשַּׁאי לִמְכּוֹר עַצְמוֹ וְלֹא הָאִשָּׁה. וְהוּא אָמְרוֹ וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ פֵּרוּשׁ, אֶת עַצְמוֹ וְעוֹד בִּתּוֹ, וְאִם הָיָה אוֹמֵר כִּי יִמְכֹּר אִישׁ בִּתּוֹ לֹא הָיָה נִשְׁמָע אֶלָּא מֶכֶר בִּתּוֹ וְלֹא כַּנִּזְכָּר.

לְאָמָה. יִתְבָּאֵר עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם בְּמַסֶּכֶת קִידּוּשִׁין (קידושין ד.) שֶׁאֲפִילוּ הַבַּת אַיְלוֹנִית יֵשׁ לְאָבִיהָ רְשׁוּת לְמָכְרָהּ. וְהוּא אָמְרוֹ לְאָמָה, פֵּרוּשׁ, הֲגַם שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְהִנָּשֵׂא כָּל שֶׁרְאוּיָה לְאָמָה. אוֹ יִרְצֶה עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תוספתא בכורים ד) כִּי הַטּוּמְטוּם וְהָאַנְדְּרוֹגִינוֹס לֹא יִמָּכְרוּ לֹא מִמְכֶּרֶת עֶבֶד עִבְרִי וְלֹא אָמָה הָעִבְרִיָּה. וְלָזֶה אָמַר לְאָמָה, פֵּרוּשׁ, אִם הִיא בְּרוּרָה אָמָה וְלֹא טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס:

לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים. רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (קידושין טז.) פֵּרְשׁוּ כִּיצִיאַת עֶבֶד כְּנַעֲנִי בְּשֵׁן וְעַיִן, עַד כָּאן. וְטַעְמָם כִּי לֹא יִקְרָא הַכָּתוּב עֶבֶד סְתָם אֶלָּא לִכְנַעֲנִי, כִּי יִשְׂרָאֵל אֵין לוֹ שֵׁם עַבְדוּת סְתָם. וּפְשַׁט הַכָּתוּב נִרְאֶה לִי שֶׁהַכַּוָּנָה הִיא לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים שֶׁאֵינָם יוֹצְאִים עַד שֶׁיַּעַבְדוּ שֵׁשׁ שָׁנִים, וְאִם מֵת הָאָב יַעַבְדוּ לִפְנֵי הַבֵּן, אֶלָּא מֵת הָאָדוֹן הֲרֵי זוֹ יוֹצְאָה לְחֵרוּת אֲפִלּוּ לֹא שָׁהֲתָה שֵׁשׁ.

אוֹ יְכַוֵּן לוֹמַר לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים הָאֲמוּרִים בְּסָמוּךְ, שֶׁבַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית יֵצֵא, אֶלָּא שָׁם קָנְתָה מְקוֹמָהּ שֶׁיִּשָּׂאֶנָּה הָאָדוֹן (קידושין יד,ב), וְלֹא תֵצֵא אֲפִלּוּ אַחַר מֵאָה שָׁנָה אֶלָּא בְּמִיתַת הָאָדוֹן אוֹ בְּגֵט. וְלָזֶה גָּמַר אוֹמֶר אִם רָעָה וְגוֹ׳. וְקָשֶׁה, עַד שֶׁיַּזְכִּיר הַכָּתוּב יִעוּדֶיהָ וְאָז יֻצְדַּק לוֹמַר ״אִם רָעָה אֲשֶׁר לֹא יְעָדָהּ״. וְלִדְבָרֵינוּ יָבֹא עַל נָכוֹן, כִּי בְּאָמְרוֹ לֹא תֵצֵא שָׁם רָמַז הַיִּעוּד, וְעַל זֶה אָמַר אִם רָעָה וְגוֹ׳. גַּם לֹא חָשׁ לְטָעוּת שֶׁשָּׁלַל זְכֻיּוֹת אֲשֶׁר רָשַׁם ה׳ בָּעֲבָדִים, שֶׁהֵם יְצִיאַת שְׁנַת שְׁבִיעִית וּשְׁנַת הַיּוֹבֵל, כִּי מִמַּה שֶׁגָּמַר אוֹמֶר ״אִם רָעָה״ וְגוֹ׳ בָּזֶה הֶרְאָה בָּאֶצְבַּע כִּי לְיִעוּדֵי הַבַּעַל אָמַר שֶׁקָּנְתָה מְקוֹמָהּ. וְהוֹסִיף לְהָסִיר הַטָּעוּת בְּמַה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (דברים טו,יב) ״אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה״, הֲרֵי הִשְׁוָה הָאָמָה הָעִבְרִיָּה לָעֶבֶד הָעִבְרִי לִתֵּן אֶת הָאָמוּר בָּעִבְרִי בָּעִבְרִיָּה.

וְאֵין בְּפֵרוּשׁ זֶה הַכְחָשָׁה לְדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ לְעִנְיַן הֲלָכָה, זוּלַת בְּיִשּׁוּב הַכָּתוּב רְשׁוּת נְתוּנָה לָנוּ מֵהֶם לְמִסְבַּר קְרָאֵי בְּאֹפֶן שֶׁיִּהְיֶה, לְבַד מֵהַכְחָשַׁת הַהֲלָכוֹת כִּי כֻלָּן מִסִּינַי בָּאוּ לָהֶם. וְכָאן בָּאָה הַהֲלָכָה כִּי דִּין שֵׁן וְעַיִן אֵינוֹ אֶלָּא בִּכְנַעֲנִי וְלֹא בְּיִשְׂרָאֵל, וְהַטַּעַם נִרְאֶה כִּי זְכוּת יֵשׁ לְעֶבֶד עִבְרִי שֶׁלֹּא יֵצֵא בְּשֵׁן וְעַיִן, כִּי חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ אֲדוֹנוֹ דְּמֵי עֵינוֹ וְשִׁנּוֹ וּשְׁאָר הַדְּבָרִים, וְיַעֲלֶה בְּיוֹתֵר, וּמַה גַּם כְּשֶׁיִּהְיֶה הַדָּבָר אַחַר עֲבוֹר שָׁנִים מִשֵּׁשׁ שָׁנִים שֶׁל עֲבוֹדָתוֹ, וְלִפְעָמִים יִהְיֶה הַדָּבָר בַּסּוֹף. לָזֶה קָבַע ה׳ שֶׁיִּטּוֹל עֶבֶד עִבְרִי דְּמֵי עֵינוֹ, מַה שֶׁאֵין כֵּן עֶבֶד כְּנַעֲנִי שֶׁגּוּפוֹ קָנוּי לוֹ, עָשָׂה בּוֹ הָאָדוֹן מִנְהַג הַוַּתְרָנוּת הַיְּדוּעָה לִבְחִינַת הַקְּדֻשָּׁה, וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִין.

מקור: ספריא · נחלת הכלל