שְׁמוֹת כ״ב · י״ד

אִם־בְּעָלָ֥יו עִמּ֖וֹ לֹ֣א יְשַׁלֵּ֑ם אִם־שָׂכִ֣יר ה֔וּא בָּ֖א בִּשְׂכָרֽוֹ׃ {ס}

טקסט הפסוק: מקרא על פי המסורה (ויקיטקסט), רישיון CC BY-SA 3.0

במילים פשוטות

אם בעל הבהמה עם השואל, לא ישלם השואל; ואם שכיר הוא, בא בשכרו. רש״י מבאר ש״אם בעליו עמו״, בין שהוא באותה מלאכה בין במלאכה אחרת, אם היה עמו בשעת השאלה אינו צריך להיות עמו בשעת השבירה, ופטור; ו״אם שכיר הוא״ - אם השור שכור ולא שאול, בא בשכרו, כלומר אין השוכר חייב באונסים כשואל. אבן עזרא מבאר שבעליו ראה בעצמו כיצד נשברה או מתה, וכן השוכר הבא עם המשכיר. הכתוב מלמד שאם היה הבעלים עם בהמתו בשעת ההשאלה, פטור השואל מן האונסים, וכן השוכר את הבהמה אינו חייב באונסים כשואל, אלא נכנס בשכרו. בכך משלימה התורה את דיני האחריות בין השואל, השוכר והבעלים.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

אם בעליו עמו. בֵּין שֶׁהוּא בְּאוֹתָהּ מְלָאכָה בֵּין שֶׁהוּא בִמְלָאכָה אַחֶרֶת, הָיָה עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁאֵלָה אֵינוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁבִירָה וּמִיתָה (שם):

אם שכיר הוא. אִם הַשּׁוֹר אֵינוֹ שָׁאוּל אֶלָּא שָׂכוּר, בָּא בִּשְׂכָרוֹ לְיַד הַשּׂוֹכֵר הַזֶּה, וְלֹא בִשְׁאֵלָה, וְאֵין כָּל הֲנָאָה שֶׁלּוֹ, שֶׁהֲרֵי עַ"יְ שְׂכָרוֹ נִשְׁתַּמֵּשׁ, וְאֵין לוֹ מִשְׁפַּט שׁוֹאֵל לְהִתְחַיֵּב בָּאֳנָסִין; וְלֹא פֵּרֵשׁ מַה דִּינוֹ, אִם כְּשׁוֹמֵר חִנָּם אוֹ כְשׁוֹמֵר שָׂכָר, לְפִיכָךְ נֶחְלְקוּ בוֹ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל שׂוֹכֵר כֵּיצַד מְשַׁלֵּם, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כְּשׁוֹמֵר חִנָּם, רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר (בבא מציעא צ"ה):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

אִם מָרֵהּ עִמֵהּ לָא יְשַׁלֵם אִם אֲגִירָא הוּא עַל בְּאַגְרֵהּ:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

אם. שהוא ראה בעצמו איך נשבר או מת, וככה השכיר שבא עם השוכר בדרך אחד השלים לדבר על גניבת ממון ועתה ידבר על גניבת הלב, הוא המפתה, כי ההווה לפתות הנערות שאין דעתם שלימה:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

אם שכיר הוא - ששכר בהמת חבירו לעשות בה מלאכתו.

בא בשכרו - כלומר, שכר הוא נותן לו ואינו דומה לשואל לפיכך פטור מאונסין, אבל בגניבה ואבידה חייב כשומר שכר. ויש מי שאומר: שאף בגניבה ואבידה הוא פטור ואינו חייב אלא בפשיעה כשומר חנם, מחלוקת ר' מאיר ור' יהודה בבבא קמא.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

ספורנו

רבי עובדיה ספורנו · איטליה, המאה ה־16

אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ. בִּמְלַאכְתּוֹ בִּשְׁעַת שְׁאֵלָה.

לֹא יְשַׁלֵּם. שֶׁסְּתַם מַשְׁאִיל בְּקָרוֹב דַּעַת כָּזֶה הוּא נוֹתֵן מַתָּנָה עַל דַּעַת שֶׁיַּחֲזִיר, וְכֵיוָן שֶׁלֹּא הִתְנָה אֵינוֹ חַיָּב לְהַחֲזִיר אֶלָּא כְּשֶׁהִיא נִמְצֵאת בְּעַיִן. שֶׁאֲפִילוּ לְדַעַת הָאוֹמֵר שֶׁבְּמַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחֲזִיר חַיָּב בָּאֳנָסִין, זֶהוּ מִטַּעַם שֶׁהַתְּנַאי שֶׁל עַל מְנָת מְבַטֵּל אֶת הַמַּתָּנָה אִם לֹא יְקֻיַּם הַתְּנַאי. אֲבָל בָּזֶה שֶׁהִיא מַתָּנָה עַל דַּעַת לְהַחֲזִיר בִּלְתִּי תְנַאי שֶׁיְּבַטֵּל הַמַּתָּנָה אִם לֹא יַחֲזִירֶנָּה, הִנֵּה כָּל זְמַן שֶׁהִיא בִּידֵי הַמְקַבֵּל הִיא שֶׁלּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יַחֲזִירֶנָּה אַחַר כָּךְ, וְלֹא יִתְחַיֵּב עַל כָּל מַה שֶּׁיֶּאֱרַע בָּהּ אֲפִילוּ בִּפְשִׁיעָה. וּבְכֵן בָּאָה הַקַּבָּלָה שֶׁיִּהְיֶה פָּטוּר כָּל שׁוֹמֵר בִּבְעָלִים אֲפִילוּ בִּפְשִׁיעָה.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

אם בעליו אבל אם בעליו של בהמה עם השואל בשעת מיתה לא ישלם שום דבר, לפי שראה שנהג עמה כראוי.

אם שכיר הוא לפי הפשט אם בעל הבהמה שכיר הוא לשואל ונשברה הבהמה או מתה בפשיעת השואל לא יפטר השואל בשביל שבעל הבהמה עמו שהרי הוא בא בשכרו ולעצמו הוא טורח ואינו משועבד לשואל.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ וְגוֹ׳. יֵשׁ לָנוּ לָדוּן בְּמִשְׁפָּט זֶה, הַאִם נִשָּׁפְטָה בְּדִין זֶה לָעוֹלָם הַבָּא, כְּשֶׁיָּבוֹא בַּעַל הַפִּקָּדוֹן הוּא אֲדוֹן הָעוֹלָם אֲשֶׁר הִפְקִיד הַנֶּפֶשׁ בְּיַד הָאָדָם לִשְׁמֹר, דִּכְתִיב (דברים ד:ט) ״וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד״, כְּשֶׁיָּבֹא לִתְבֹּעַ פִּקְדוֹנוֹ מִכָּל אֶחָד וְנִמְצָא נִגְנַב אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ מֵת, כִּי כָל בְּחִינוֹת אֵלּוּ יֶשְׁנָם מְצוּיוֹת בְּעוֹבְרֵי עֲבֵרָה. יֵשׁ מִי שֶׁנַּפְשׁוֹ נִגְנֶבֶת מִמֶּנּוּ בְּמִקְרֶה לֹא טָהוֹר, וְיֵשׁ שֶׁהוּא מֵזִיד בַּעֲבֵרָה וְאֵבָר מֵאֵבְרֵי הַנְּשָׁמָה הַמְיֻחָד כְּנֶגֶד הַמִּצְוָה שֶׁעָבַר עָלֶיהָ הוּא נִפְגָּם, וְלִפְעָמִים בַּעֲשׂוֹת עָוֹן מֵהַכְּרֵתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין גּוֹרֵם מִיתָה לַנֶּפֶשׁ, כְּאָמְרוֹ (בראשית יז:יד) ״וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ״, וְלִפְעָמִים יִגְרֹם לָהּ שִׁבְיָה, עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם (זהר ח״ב צה:) הַנְּפָשׁוֹת הָעֲשׁוּקוֹת וְגוֹ׳. וּבַעֲמֹד בַּעַל הַפִּקָּדוֹן וְיִטְעֹן טַעֲנָה הַנִּשְׁמַעַת ״תֵּן לִי הַנֶּפֶשׁ כְּמוֹ שֶׁנְּתַתִּיהָ לְךָ״, כְּאָמְרוֹ (קהלת יב:ז) ״וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ״, וְדָרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת קנב:) ״תְּנָהּ לוֹ כְּמוֹ שֶׁנְּתָנָהּ לְךָ״, הַאִם יְכוֹלִין הַנִּפְקָדִים לִפָּטֵר בְּטַעֲנַת בְּעָלָיו עִמּוֹ? כִּי אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בבא מציעא צז.) אֲפִלּוּ אָמַר לוֹ ״הַשְׁקֵנִי מַיִם״ וְשָׁאַל מִמֶּנּוּ חֶפְצוֹ הֲרֵי זוֹ שְׁאֵלָה בִּבְעָלִים, וְהוּא הַדִּין כָּל הַשּׁוֹמְרִים. וְהֵן הָאָדוֹן קָדַם לָזוּן וּלְכַלְכֵּל מִיּוֹם הֱיוֹת הָאָדָם, וְהוּא הַנּוֹפֵחַ בְּאַף הָאָדָם נִשְׁמַת חַיִּים וּמִתְעַסֵּק בְּצָרְכֵי אָדָם, מִלְּבַד אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לִכְלָלוּת הָעוֹלָם מְחַדֵּשׁ בְּכָל יוֹם מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. לָזֶה יִקָּרֵא ״בְּעָלָיו עִמּוֹ״ מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, וַהֲרֵי שׁוֹמְרֵי הַנְּפָשׁוֹת פְּטוּרִים הֲגַם שֶׁלֹּא יָשִׁיבוּ הַנֶּפֶשׁ כְּמוֹ שֶׁנִּתְּנָה.

וְאוֹמַר לְנֶפֶשׁ אָדָם: אַל תִּבְטְחִי בְּעוֹשֶׁק מִשְׁפָּט זֶה, כִּי לִשְׁתֵּי סִבּוֹת לֹא יִפָּטֵר בְּטַעֲנָה זוֹ. הָאֶחָד, כִּי כָּאן פֵּרֵשׁ בְּפֵרוּשׁ שֶׁיִּתְחַיְּבוּ הַשּׁוֹמְרִים וְכָל תְּנַאי שֶׁבִּשְׁמִירָה קַיָּם, וּכְאָמְרָם בְּהַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים (בבא מציעא צד,א), מַתְנֶה בַּעַל הַפִּקָּדוֹן עַל שׁוֹמֵר חִנָּם לִהְיוֹת חַיָּב כְּשׁוֹאֵל. וְהַטַּעַם כִּי כָל תְּנַאי שֶׁבְּמָמוֹן קַיָּם, וְהוּא הַדִּין שֶׁיָּכוֹל לְהַתְנוֹת הַמַּפְקִיד עַל הַשּׁוֹמֵר שֶׁיִּתְחַיֵּב הֲגַם שֶׁהוּא בִּבְעָלִים, וְאֵין זֶה מַתְנֶה עַל מַה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה בְּדֶרֶךְ זֶה, כַּמּוּבָן מֵהַהִיא דְּאָמַר שְׁמוּאֵל בְּמַסֶּכֶת מַכּוֹת (מכות ג,א) עַל מְנָת שֶׁלֹּא תְּשַׁמְּטֶנּוּ שְׁבִיעִית אֵין שְׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתּוֹ, וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁהַטַּעַם הוּא שֶׁכָּל תְּנַאי שֶׁבְּמָמוֹן קַיָּם. וּבַמְּצִיאוּת שֶׁלְּפָנֵינוּ כְּאִלּוּ הִתְנָה בְּפֵרוּשׁ עַל הַדָּבָר מִמַּה שֶׁקָּבַע עֳנָשִׁין לְכָל הָעוֹבֵר עַל הַפְּקוּדִים, וְעוֹד לוֹ שֶׁהוֹסִיף לְהַשְׁבִּיעָהּ עַל הַדָּבָר.

שֵׁנִית: יֵשׁ לָךְ לָדַעַת כִּי שׁוֹפְטֵי אֶרֶץ לֹא יִשְׁפְּטוּ כָּל הַחִיּוּבִים אֶלָּא מְעַט מֵהַרְבֵּה, וְכָל הַמִּשְׁפָּטִים הַשּׁוֹפֵט כָּל הָאָרֶץ יִשְׁפֹּט בְּצֶדֶק. וּמִי יֹאמַר כִּי הַפּוֹשֵׁעַ בְּנִכְסֵי רֵעֵהוּ וְהוּא בִּבְעָלִים שֶׁלֹּא יִשְׁפְּטֵהוּ הַשּׁוֹפֵט, כְּמוֹ שֶׁהוּא שׁוֹפֵט כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁפְּטוּרִין בְּדִינֵי אָדָם וְחַיָּבִים בְּדִינֵי שָׁמַיִם וְכוּ׳, וּכְמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי לְמַעְלָה בְּפָסוּק (שמות כא:יב) ״מוֹת יוּמָת״ כִּי לֹא לְכָל מְחֻיְּבֵי מִיתָה יְצַו ה׳ לְשׁוֹפְטֵי אֶרֶץ לַהֲרֹג וְכוּ׳. וְתִמְצָא כַּיּוֹצֵא בָּזֶה שֶׁצִּוָּה ה׳ כִּי שׁוֹמֵר חִנָּם וְשׁוֹמֵר שָׂכָר וְשׁוֹאֵל פְּטוּרִין בַּהֶקְדֵּשׁוֹת, וַאֲפִלּוּ פָּשְׁעוּ. וַאֲפִלּוּ לָרַמְבַּ״ם שֶׁחִלֵּק לְחַיֵּב בִּפְשִׁיעָה בְּקַרְקָעוֹת וַעֲבָדִים, נִרְאֶה מִדְּבָרָיו כִּי יוֹדֶה בַּהֶקְדֵּשׁוֹת שֶׁפָּטוּר גַּם בִּפְשִׁיעָה, מִטַּעַם כִּי בָּא הַמִּעוּט בְּכָל הַשּׁוֹמְרִים. וּמִמֶּנָּה אַתָּה לָמֵד כִּי לֹא פָּטוּר וּמֻתָּר הוּא, וְאַדְרַבָּה עָנְשׁוֹ גָּדוֹל הוּא שֶׁזִּלְזֵל נִכְסֵי שָׁמַיִם, אֶלָּא שֶׁלֹּא קָבַע ה׳ מִשְׁפָּטוֹ לְדַיָּנֵי אֶרֶץ וְסִלֵּק דִּינוֹ לְפָנָיו. וְיֵשׁ עוֹד לֶאֱלוֹהַּ מִלִּין כְּפִי פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה וְאֵין כָּאן מְקוֹמָן.

מקור: ספריא · נחלת הכלל