וְהָיָ֥ה עַֽל־אַהֲרֹ֖ן לְשָׁרֵ֑ת וְנִשְׁמַ֣ע ק֠וֹל֠וֹ בְּבֹא֨וֹ אֶל־הַקֹּ֜דֶשׁ לִפְנֵ֧י יְהֹוָ֛ה וּבְצֵאת֖וֹ וְלֹ֥א יָמֽוּת׃ {ס}

ולא ימות. מִכְּלַל לָאו אַתָּה שׁוֹמֵעַ הֵן - אִם יִהְיוּ לוֹ לֹא יִתְחַיֵּב מִיתָה, הָא אִם יִכָּנֵס מְחֻסָּר אֶחָד מִן הַבְּגָדִים הַלָּלוּ, חַיָּב מִיתָה בִידֵי שָׁמַיִם (סנהדרין פ"ג):

וִיהֵי עַל אַהֲרֹן לְשַׁמָשָׁא וְיִשְׁתְּמַע קָלֵהּ בְּמֵעֲלֵהּ לְקוּדְשָׁא קֳדָם יְיָ וּבְמִפְקֵהּ וְלָא יְמוּת:

ונשמע קולו בבאו אל הקדש - שפעמוני זהב נוקשים ומכים זה לזה, אף על פי שבליטת הרמונים ביניהם ולפי שצוה הקב"ה וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש עד צאתו - לכך צוה הקב"ה: ונשמע קולו בבואו - ויתרחקו השומעים משם.

ונשמע קולו כדי שידעו זמן העבודה ובכך יכוונו לבם לאביהם שבשמים. ד״‎א ונשמע קולו כדי שיהא נכר ונבדל להיות קדש קדשים משאר הכהנים המשרתים שם. אבל ביום הכפורים לא היה צריך הכירא שהרי כל עבודות אינן כשרות אלא בו.

וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת. נִרְאֶה שֶׁאִם לֹא הָיוּ לוֹ הַפַּעֲמוֹנִים שֶׁמַּשְׁמִיעִים אֶת הַקּוֹל, חַיָּב מִיתָה לַשָּׁמַיִם. שֶׁאִם לֹא כֵן, וְלֹא הָיְתָה כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא לִמְחֻסַּר בְּגָדִים, הָיָה אוֹמֵר ״וְלֹא יָמוּת״ אַחַר תַּשְׁלוּם הַבְּגָדִים, אוֹ לְפָחוֹת אַחַר תַּשְׁלוּם אַרְבָּעָה בִּגְדֵי כֹּהֵן גָּדוֹל, וְלֹא בָּאֶמְצַע. אֶלָּא לְלַמֵּד עַל הַפְּרָט בָּא, שֶׁחַיָּב אֲפִלּוּ עַל הַפַּעֲמוֹנִים. וּבַפָּסוּק הָאָמוּר בְּסוֹף מַעֲשֵׂה הַבְּגָדִים דִּכְתִיב ״וְהָיוּ עַל אַהֲרֹן וְגוֹ׳ וְלֹא יִשְׂאוּ עָוֹן וָמֵתוּ״ (שמות כח:מג), שָׁם חִיֵּיב עַל הָעוֹבֵד מְחֻסַּר בְּגָדִים.