שְׁמוֹת כ״ח · ל״ו

וְעָשִׂ֥יתָ צִּ֖יץ זָהָ֣ב טָה֑וֹר וּפִתַּחְתָּ֤ עָלָיו֙ פִּתּוּחֵ֣י חֹתָ֔ם קֹ֖דֶשׁ לַֽיהֹוָֽה׃

במילים פשוטות

הכתוב מצווה לעשות ציץ זהב טהור ולפתח עליו ״קודש לה'״. רש״י מבאר שהציץ הוא כמין טס של זהב, רוחב שתי אצבעות, מקיף על המצח מאוזן לאוזן. אבן עזרא מביא שהגאון תרגם ״ציץ״ כמין נזר הנתון על המצנפת, ומבאר שאיננה כדמות כתר אלא על המצח לבד. הציץ, טס זהב שעליו חרוט ״קודש לה'״, נתון על מצח הכהן הגדול, ומבטא את הקדשתו המוחלטת לעבודת ה'.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

ציץ. כְּמִין טַס שֶׁל זָהָב הָיָה, רֹחַב שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת, מַקִּיף עַל הַמֵּצַח מֵאֹזֶן לְאֹזֶן:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וְתַעְבֵּד צִיצָא דִדְהַב דְכֵי וְתִגְלוֹף עֲלוֹהִי כְּתַב מִפָרַשׁ קֹדֶשׁ לַיָי:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

ועשית ציץ. תרגמה הגאון עצאבה, והיא נתונה על המצנפת ואיננה כדמות כתר, כי הוא על המצח לבדו, כי על דרך הפשט אין המגבעות כדמות מצנפת כי המגבעות כדמות אלה שישימו הזכרים באלה הארצות על הראש שיכסו הראש והם גבוהים והמצנפת היא בגד דק ארוך צנוף סביב הראש לבדו מעט תדמה לה המצנפת שיש בראש הנשים באלה המקומות, כי בארץ ישמעאל ובספרד ואפריקא ומצרים, ובבל ובאגדד, המצנפת היא על הראש מן הזכרים הנכבדים, ולא על ראש אשה, והשרים הגדולים עושים ציץ זהב על המצנפת על מקום המצח, וכבר הזכרתי לך, כי מנהג א"י ותכשיטיהם אינו כמנהג אלה המקומות, והוצרך רבינו שלמה לתקן המקראות בשלש פתילות תכלת ועל דרך הפשט אין צורך רק לפתיל אחד שיעמוד הציץ על פני המצנפת שהיא על המצח:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

ועשית ציץ - לפי שנותנו על מצח מקום ראיית בני אדם קרוי ציץ, כמו: מציץ מן החרכים, כמו שפירשתי על המשקוף כך נראה בעיני.

קדש לה' - על האפוד ועל החשן היו שמות בני ישראל לזכרון, שכפר הקב"ה על עון הקדשים שיקדישו בני ישראל הכתובים למטה, מן הציץ באבני האפוד והחשן. קדש לה' - כלומר, הקב"ה מרצה עון הקדשים.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

ועשית ציץ מין תכשיט מאיר ומזהיר כמו ונוצצים כעין נחשת קלל ועליו יציץ נזרו.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

כלי יקר

רבי שלמה אפרים מלונצ׳יץ · המאה ה־16

וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר. לְדַעַת רז״ל (ערכין טז.) שֶׁאָמְרוּ שֶׁהַצִּיץ הָיָה מְכַפֵּר עַל עַזּוּת מֵצַח, צָרִיךְ לְהִתְיַשֵּׁב בַּדָּבָר, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר ״וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (שמות כח לח), וְאָמְרוּ רז״ל (מנחות כה.) אֵלּוּ קָדָשִׁים שֶׁקְּרֵבִים בְּטֻמְאָה, וְאֵיךְ יִהְיֶה הַמִּדְרָשׁ כְּנֶגֶד פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא? וּלְפִי מַה שֶּׁכָּתַבְנוּ לְמַעְלָה שֶׁהַצִּיץ מְכַפֵּר עַל זְנוּת שֶׁבַּגָּלוּי, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ג ג) ״וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ״, וְכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא גֶּדֶר עֶרְוָה שָׁם תִּמְצָא קְדֻשָּׁה, וְהַזְּנוּת מְחַלֵּל הַקְּדֻשָּׁה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן פָּרָשַׁת קֹרַח עַל פָּסוּק ״כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים״ וְגוֹ׳ (במדבר טז ג) ״וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה״ (במדבר טז ד), שֶׁחֲשָׁדוּהוּ בְּאֵשֶׁת אִישׁ, לְפִי זֶה נוּכַל לוֹמַר שֶׁמָּצְאוּ מָקוֹם אֶל דְּרָשׁ זֶה לוֹמַר, כְּמוֹ שֶׁהַצִּיץ מְכַפֵּר עַל סְתָם קָדָשִׁים שֶׁנִּטְמְאוּ, כָּךְ הוּא מְכַפֵּר עַל ״מֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה״, קְדֻשַּׁת הָאָדָם. וְעַל כֵּן הָיָה כָּתוּב עָלָיו ״קֹדֶשׁ לַה׳״, וְתַרְוַיְהוּ אִיתַנְהוּ בֵּיהּ, כִּי הַצִּיץ עַצְמוֹ מְכַפֵּר עַל טֻמְאַת הַקֳּדָשִׁים, אָמְנָם מַה שֶּׁהָיָה נָתוּן עַל הַמֵּצַח דַּוְקָא הוּא כְּדֵי לְכַפֵּר גַּם עַל ״מֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה״. וּמִטַּעַם זֶה נֶאֱמַר ״וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת״ (שמות כח לז), דּוֹמֶה לִפְתִיל תְּכֵלֶת שֶׁל צִיצִית שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו לט) ״וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם״, הֲרֵי שֶׁהוּא מַצִּיל מִן הַזְּנוּת, וּכְמַעֲשֶׂה שֶׁל הַהוּא שֶׁשָּׂכַר זוֹנָה בְּעַד אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז וְנִצּוֹל עַל יְדֵי הַצִּיצִית (מנחות מד.). וְאַף אִם בִּסְתַם עַזּוּת מֵצַח דִּבְּרוּ רז״ל, מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ בּוֹ גַּם כֵּן חִלּוּל קְדֻשָּׁה, כִּי כָל עַזּוּת פָּנִים מִסְתָּמָא אֵין הוֹרָתוֹ בִּקְדֻשָּׁה וְהוּא בָּא מִסִּטְרָא דִּמְסָאֲבָא, אַחֲרֵי אֲשֶׁר הוּטַּמָּאָה חֲדַר הוֹרָתוֹ, וְדָבָר זֶה מְבֹאָר מֵעַצְמוֹ.

וּלְהַנָּחָה זוֹ יִהְיוּ כָּאן שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הַמַּצִּילִין מִן הַזְּנוּת. הָאַחַת, הַצִּיץ עַצְמוֹ שֶׁהָיָה כָּתוּב עָלָיו קֹדֶשׁ לַה׳. הַשֵּׁנִי הוּא, הַפְּתִיל תְּכֵלֶת דּוֹמֶה לִפְתִיל תְּכֵלֶת שֶׁל צִיצִית שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ״אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם״ (במדבר טו:לט). הַשְּׁלִישִׁי הוּא הַמִּצְנֶפֶת הַמְכַפֵּר עַל גַּסּוּת הָרוּחַ, וְאָמְרוּ רז״ל (סוטה ד:) כָּל הַמִּתְגָּאֶה כְּאִלּוּ בָּא עַל כָּל הָעֲרָיוֹת כוּ׳, וְאָמְרוּ עוֹד (שם ד:) כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ לְסוֹף נִכְשָׁל בְּאֵשֶׁת אִיש כוּ׳. וְטַעֲמוֹ שֶׁל דָּבָר יִתְבָּאֵר בְּעֶזְרַת ה׳ פָּרָשַׁת קֹרַח עַל פָּסוּק ״כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדוֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה׳ וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה׳״ (במדבר טז:ג), ״וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה״ (במדבר טז:ד) שֶׁחֲשָׁדוּהוּ בְּאֵשֶׁת אִיש כוּ׳, עַיֵּן שָׁם. לְכָךְ נֶאֱמַר בַּצִּיץ ״וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת וְהָיָה עַל הַמִּצְנָפֶת״ (שמות כח:לז). וּבְזֶה מְיֻשָּׁב גַּם כֵּן מַה שֶּׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ״י שֶׁצְּרִיכִין אָנוּ לְקַיֵּם שְׁלֹשָׁה מִקְרָאוֹת: פְּתִיל עַל הַצִּיץ, וְצִיץ עַל הַפְּתִיל, וּפְתִיל עַל הַמִּצְנֶפֶת, כִּי נוּכַל לְפָרֵשׁ לְשׁוֹן ״עַל״ אֵינוֹ מוֹרֶה עַל מְקוֹם הַנָּחָתוֹ, כִּי אִם הוּא לְשׁוֹן הוֹסָפָה, לוֹמַר שֶׁכָּל אֶחָד מוֹסִיף עַל חֲבֵרוֹ בִּהְיוֹת שֶׁכַּוָּנָה אַחַת לִשְׁלָשְׁתָּן. וּלְפִי זֶה יֵשׁ ״עַל״ הַמּוֹרֶה עַל מְקוֹם הַנָּחָתוֹ, וְיֵשׁ ״עַל״ הַמּוֹרֶה עַל הַהוֹסָפָה, וְהַמְעַיֵּן יִבְחַר אֵיזוֹ מֵהֶם מוֹרֶה עַל הַהַנָּחָה כְּפִי מַשְׁמָעוּת הַפְּסוּקִים.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

קֹדֶשׁ לַה׳. מַשְׁמַע שֶׁכָּל מְצִיאוּת שֶׁיִּכְתּוֹב ״קֹדֶשׁ לַה׳״ כָּשֵׁר. וּמַה שֶׁאָמְרוּ בַּגְּמָרָא (שבת סג:) שֶׁהָיָה כָּתוּב שְׁנֵי שִׁיטִין יוֹ״ד הֵ״א לְמַעְלָה, ״קֹדֶשׁ לַה׳״ לְמַטָּה - לֹא לְעִכּוּבָא. וְלָזֶה תִּמְצָא שָׁם שֶׁאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר׳ יוֹסֵי: אֲנִי רְאִיתִיו בְּרוֹמִי כָּתוּב עָלָיו ״קוֹדֶשׁ לַה׳״ בְּשִׁיטָה אַחַת וְגוֹ׳, הֲרֵי שֶׁאֵין הַדָּבָר מְעַכֵּב, וַאֲפִלּוּ לְתַנָּא קַמָּא אֵינוֹ מְעַכֵּב. וּבָזֶה לֹא יִקְשֶׁה בְּעֵינֶיךָ פְּסַק רַמְבָּ״ם (הלכות כלי המקדש פרק ט) יְעֻיַּן שָׁם.

מקור: ספריא · נחלת הכלל