ויהי ברדת משה. כְּשֶׁהֵבִיא לוּחוֹת אַחֲרוֹנוֹת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים:
כי קרן. לְשׁוֹן קַרְנַיִם, שֶׁהָאוֹר מַבְהִיק וּבוֹלֵט כְּמִין קֶרֶן; וּמֵהֵיכָן זָכָה מֹשֶׁה לְקַרְנֵי הַהוֹד? רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ מִן הַמְּעָרָה, שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָדוֹ עַל פָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי (תנחומא):
וַהֲוָה כַּד נְחַת משֶׁה מִטוּרָא דְסִינַי וּתְרֵין לוּחֵי סַהֲדוּתָא בִּידָא דְמשֶׁה בְּמֵחֲתֵהּ מִן טוּרָא וּמשֶׁה לָא יְדַע אֲרֵי סְגֵי זִיו יְקָרָא דְאַפּוֹהִי בְּמַלָלוּתֵהּ עִמֵהּ:
ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו. הטעם בדבר אתו השם וזה בעבור שנראה הכבוד על פניו, על כן הזהירו כזהר הרקיע:
ומלת קרן. מגזרת קרנים מידו לו (חבקוק ג ד) כי כן כתוב בתחלת הפסוק, ונגה כאור תהיה (שם), והנה אמר אחריו קרנים מידו לו, יהיה הטעם כפול כמשפט, ישתחקו עצמות חוי הפושע שאמר כי בעבור שלא אכל לחם שבו פני משה יבשות כמו הקרן: וטעם וייראו. מפני שהיו פניו מכוערות, ואיך לא פקח זה המקולל את עיניו, כי לא יירא האדם לגשת אל האדם רק בעבור דבר פלא שנתחדש בו שלא ראה כמוהו, ואין אדם שלא ראה פני המת, ולא יירא מגשת אליו, ועוד אלו היה ככה, למה לא היה תמיד המסוה על פניו, ולמה היה מסיר אותו תמיד בדברו עם ישראל, והלא ראה כי בהיותו בן מאה ועשרים שנה לא כהתה עינו ולא נס לחה, ואף כי כאשר היה בן שמונים:
כי קרן - לשון הוד וכמוהו: קרנים מידו לו. והמדמהו לקרני ראם קרניו אינו אלא שטות. כי שתי המחלוקות הם ברוב תיבות שבתורה. וגם מנחם כן פירש.
ויהי ברדת משה ביום השלשי בשבת עשרה בתשרי לאחר מ׳ יום שלישיים.
ושני לחת העדת מה שחסר כאן הוא עשיית הארון שעשה משה פי׳ הכתוב בפרשת עקב, ובו היו עד אחד בניסן כשנמשח המשכן וכל כליו ונתנו בארון שעשה בצלאל.
ומשה לא ידע כי קרן עור פניו כשנתן הקב״ה את ידו ע״פ המערה שהיה בה משה כדכתיב והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור ושכותי כפי עליך עד עברי, וכתיב ויעבור ה׳ על פניו, משם זכה לקרני ההוד ומה שזכה בלוחות אחרונות ולא בראשונות היינו ע״י שהראשונות נתנו לעין כל ברעמים וקולות ואש, ובאלו כתיב גם איש אל ירא בכל ההר וגו', ומאחר שהראשונות נתנו בקולות וברקים וענן ולפידים והללו נתנו בחשאי. אלולי קרני ההוד היה פתחון פה לאומות לומר לא נתנו לוחות אחרות ולא היו מאמינים שנתנה לו הקב״ה. ד״א לפי שרצו להעמיד להם מנהיג במקום משה הראה להם הקב״ה שהוא מלא מזיו שכינתו על פיו, ואין להעמיד אחר במקומו.
וַיְהִי בְּרֶדֶת וְגוֹ׳. אָמַר וַיְהִי לְשׁוֹן צַעַר, לִרְמוֹז מַה שֶׁנִּכְווּ כָּל הַצַּדִּיקִים שֶׁבְּמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל מִמַּעֲלַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר עָנְתָה בְּפָנָיו, דִּכְתִיב ״וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן״ וְגוֹ׳ (שמות לד:ל).
בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר וְגוֹ׳. לֹא נוֹדַע גְּזֵרַת הַכָּתוּב אַיֵּה מְקוֹמָהּ, עוֹד צָרִיךְ לָדַעַת לָמָּה כָּפַל לוֹמַר בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וְלֹא הִסְפִּיק בְּמַה שֶׁאָמַר בְּסָמוּךְ ״בְּרֶדֶת מֹשֶׁה״ וְגוֹ׳. עוֹד צָרִיךְ לָדַעַת לְאֵיזֶה עִנְיָן הוֹדִיעַ הַכָּתוּב שְׁלִילַת יְדִיעַת מֹשֶׁה בַּדָּבָר קוֹדֶם שֶׁיּוֹדִיעֶנּוּ תְּחִלָּה עִנְיַן קֵרוּן פָּנִים שֶׁיֶּשְׁנוֹ. עוֹד צָרִיךְ לָדַעַת מִי הוֹדִיעוֹ לְמֹשֶׁה כֵּיוָן שֶׁלֹּא יָדַע מֵעַצְמוֹ, וְאִם הוֹדִיעוּהוּ לָמָּה לֹא הוֹדִיעַ הַכָּתוּב סֵדֶר הַהוֹדָעָה.
אָכֵן יִתְבָּאֵר הָעִנְיָן לְפִי מַה שֶׁהוֹדִיעַ הַכָּתוּב אַחַר זֶה כִּי נָתַן מֹשֶׁה מַסְוֶה עַל פָּנָיו בִּתְמִידוּת, זוּלַת בְּעֵת לִמּוּדוֹ. אִם כֵּן יֹאמַר הָאוֹמֵר: לָמָּה לֹא נָתַן מֹשֶׁה מַסְוֶה עַל פָּנָיו בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר בִּזְמַן שֶׁלֹּא הָיָה מְלַמֵּד אֶת יִשְׂרָאֵל תּוֹרָה? לָזֶה אָמַר הַכָּתוּב וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע - זֶה הָיָה סִבָּה שֶׁלֹּא נָתַן עַל פָּנָיו מַסְוֶה קֹדֶם, וְרָאָהוּ אַהֲרֹן וְיִשְׂרָאֵל וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו. וַעֲדַיִן יִקְשֶׁה עַל זֶה אֵיךְ יִהְיֶה הַדָּבָר שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ בַּעַל חַי בְּדָבָר נוֹסָף בְּפָנָיו, וּבִפְרָט קֵרוּן פָּנִים. לָזֶה הִקְדִּים הַכָּתוּב לוֹמַר הַסִּבָּה שֶׁמָּנְעָה מִמֶּנָּה הַיְּדִיעָה וְאָמַר בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר - פֵּרוּשׁ, כִּי בִּהְיוֹתוֹ בָּהָר לוּ יִהְיֶה שֶׁיַּרְגִּישׁ בְּהוֹד פָּנָיו יִתְלֶה הַדָּבָר כִּי יַבְהִיקוּ פָּנָיו מֵאוֹר פְּנֵי אֵל הַמְּדַבֵּר עִמּוֹ, וּבְרִדְתּוֹ מִן הָהָר נִסְתַּלֵּק תְּלִיַּת הַרְגָּשַׁת אוֹר פָּנָיו. וַעֲדַיִן תִּקְשֶׁה לָמָּה לֹא הִרְגִּישׁ בְּמֶשֶׁךְ יְרִידָתוֹ? לָזֶה אָמַר וּשְׁנֵי לֻחוֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר - פֵּרוּשׁ, בְּכָל מֶשֶׁךְ רִדְתּוֹ מִן הָהָר, וְלָזֶה הָיָה תּוֹלֶה כִּי מַה שֶׁהָיָה מַרְגִּישׁ בְּפָנָיו הָיָה מֵאוֹר הַלֻּחוֹת אֶל מוּל פָּנָיו יָאִירוּ, וְלֹא יָדַע כִּי קֵרוּן פָּנִים הָיָה קָבוּעַ בּוֹ בְּעוֹר פָּנָיו. וְהוּא אָמְרוֹ לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו, פֵּרוּשׁ, יָדַע בְּקֵרוּן פָּנִים אֲבָל לֹא חָשַׁב שֶׁהָיָה אוֹר קָבוּעַ בְּעוֹר פָּנָיו וְהָיָה תּוֹלֶה בַּלּוּחוֹת שֶׁבְּיָדוֹ, וְזֶה הָיָה סִבָּה שֶׁלֹּא עָשָׂה מַסְוֶה וְרָאָהוּ אַהֲרֹן. וּכְפִי זֶה גְּזֵרַת הַכָּתוּב הִיא וַיַּרְא אַהֲרֹן וְגוֹ׳, כִּי זוּלַת כָּל הַכָּתוּב לֹא הָיוּ רוֹאִים אַהֲרֹן וְיִשְׂרָאֵל קֵרוּן פָּנִים קוֹדֶם שֶׁיִּקְרָאֵם, שֶׁהָיָה שָׂם מַסְוֶה כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אַחַר כָּךְ כְּשֶׁהִנִּיחַ מִיָּדוֹ הַלּוּחוֹת וְלֹא נִשְׁאַר בְּמַה לִתְלוֹת, מֵעַצְמוֹ הִרְגִּישׁ מַתַּת אֱלֹהִים כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו וְנָתַן הַמַּסְוֶה תֵּכֶף, בְּסוֹד (משלי כה:ב) ״כְּבוֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר״.
וּבַמִּדְרָשׁ (שמות רבה מז,ו): רַבִּי יְהוּדָה בַּר נַחְמָן אָמַר, כְּשֶׁכָּתַב מֹשֶׁה הַתּוֹרָה נִשְׁתַּיֵּר בַּקּוּלְמוֹס קִמְעָא, וְהֶעֱבִירוֹ עַל רֹאשׁוֹ, וּמִשָּׁם נַעֲשָׂה קַרְנֵי הוֹד, עַד כָּאן. וְדִבְרֵיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה סְתוּמִים וַחֲתוּמִים. וְאוּלַי שֶׁיְּכַוְּנוּ לוֹמַר כִּי מָצִינוּ שֶׁמִּדַּת הָעֲנָוָה לְמַעְלָה מִכֹּל, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שיר השירים רבה פ״א): מַה שֶׁעָשְׂתָה חָכְמָה עֲטָרָה לְרֹאשָׁהּ שֶׁהוּא הַיִּרְאָה, דִּכְתִיב (תהלים קיא:י): ״רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה׳״, עָשְׂתָה עֲנָוָה עָקֵב לְסַנְדָּלָהּ, דִּכְתִיב (משלי כב:ד): ״עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה׳״. וּמָצִינוּ שֶׁהֵעִידָה הַתּוֹרָה עַל מֹשֶׁה (במדבר יב:ג) שֶׁעָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם, וּכְשֶׁאָמַר ה׳ לִכְתֹּב הַדְּבָרִים מָצִינוּ לוֹ שֶׁלֹּא כָּתַב ״עָנָיו״ אֶלָּא ״עָנָו״ חֲסֵרָה יוֹ״ד, וְאַף זֶה מִן הָעֲנָוָה. וּבִשְׂכַר זֶה זָכָה לְקַרְנֵי הוֹד, כִּי הִפְלִיא בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, גַּם ה׳ הִפְלִיא חַסְדּוֹ לוֹ בְּשַׁנּוֹתוֹ מִכָּל הָאָדָם. וְהוּא מַה שֶׁרָמַז רַבִּי יְהוּדָה בְּאָמְרוֹ נִשְׁתַּיֵּר בַּקּוּלְמוֹס קִמְעָא, וְהוּא אוֹת יוֹ״ד שֶׁהָיָה צָרִיךְ לִכְתֹּב וְלֹא כָּתַב לְרֹב עַנְוָתוֹ, וּמִמֶּנָּה זָכָה כַּנִּזְכָּר.