אֵ֣ת ׀ מִזְבַּ֣ח הָעֹלָ֗ה וְאֶת־מִכְבַּ֤ר הַנְּחֹ֙שֶׁת֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ אֶת־בַּדָּ֖יו וְאֶת־כׇּל־כֵּלָ֑יו אֶת־הַכִּיֹּ֖ר וְאֶת־כַּנּֽוֹ׃

המשך המניין: את מזבח העולה ואת מכבר הנחושת אשר לו, את בדיו ואת כל כליו, את הכיור ואת כנו. אבן עזרא מבאר ש׳את הכיור׳ מלמד שאין לכיור ולכנו בדים, ואולי על העגלות היו נישאים. מדברי המפרשים עולה שהכתוב עובר למניין כלי החצר החיצונית: מזבח העולה עם מכבר הנחושת שלו, בדיו וכליו, והכיור וכנו. מזבח העולה שימש להקרבת הקרבנות, והכיור שימש לרחיצת ידי הכהנים ורגליהם. ההבחנה שאין לכיור בדים מלמדת על ההבדל שבין הכלים שנישאו בבדים לבין אלה שהובלו באופן אחר. הפסוק ממשיך את המניין השיטתי, מן הכלים הפנימיים אל כלי העבודה שבחצר.