וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁ֗ה אֶל־בְּצַלְאֵל֮ וְאֶל־אׇֽהֳלִיאָב֒ וְאֶל֙ כׇּל־אִ֣ישׁ חֲכַם־לֵ֔ב אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן יְהֹוָ֛ה חׇכְמָ֖ה בְּלִבּ֑וֹ כֹּ֚ל אֲשֶׁ֣ר נְשָׂא֣וֹ לִבּ֔וֹ לְקׇרְבָ֥ה אֶל־הַמְּלָאכָ֖ה לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽהּ׃

משה קרא לבצלאל, לאהליאב ולכל איש חכם לב שנתן ה׳ חכמה בליבו, כל מי שנשאו ליבו להתקרב אל המלאכה ולעשותה. הפסוק מדגיש את הנדיבות הפנימית: לא רק מי שהוכשר בחכמה, אלא מי שרצונו וליבו משכו אותו להשתתף בעבודת הקודש. אבן עזרא מעיר על המילה ״לקרבה״ שהאות ה״א שבסופה נוספת, כדוגמת ״ולדבקה בו״, ופירושו לקרוב ולהתקרב אל המלאכה. הוא אף מציין שחכם גדול טעה כשהשווה מילה זו למילים דומות במקרא, ומבהיר את הדקדוק הנכון. הפסוק מתאר את קיבוץ האומנים על ידי משה כתחילת ארגון העבודה.