וַיִּהְי֣וּ הַכְּרֻבִים֩ פֹּרְשֵׂ֨י כְנָפַ֜יִם לְמַ֗עְלָה סֹֽכְכִ֤ים בְּכַנְפֵיהֶם֙ עַל־הַכַּפֹּ֔רֶת וּפְנֵיהֶ֖ם אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו אֶ֨ל־הַכַּפֹּ֔רֶת הָי֖וּ פְּנֵ֥י הַכְּרֻבִֽים׃ {פ}

הכרובים היו פורשׂי כנפיים למעלה, סוככים בכנפיהם על הכפורת, ופניהם איש אל אחיו, אל הכפורת היו פני הכרובים. שני הכרובים ניצבים על הכפורת כשכנפיהם פרושות מעלה ומצלות עליה, ופניהם מופנים זה אל זה ומטה כלפי הכפורת. לפי פשט הכתוב, תנוחת הכרובים, כנפיהם הפרושות ופניהם המכוונים זה אל זה ואל הכפורת, יוצרת את מקום השראת השכינה שממנו נשמע הדיבור. תרגום אונקלוס מתרגם ״סוככים״ כנטלין, ו״איש אל אחיו״ כחד לקבל חד. הפסוק חותם את תיאור הכפורת והכרובים, ומתאר את תנוחתם המדויקת מעל הארון, המהווה את לב לב המשכן ומקום התגלות הדיבור.