וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֵלָ֗יו מִ֣י שָׂ֣ם פֶּה֮ לָֽאָדָם֒ א֚וֹ מִֽי־יָשׂ֣וּם אִלֵּ֔ם א֣וֹ חֵרֵ֔שׁ א֥וֹ פִקֵּ֖חַ א֣וֹ עִוֵּ֑ר הֲלֹ֥א אָנֹכִ֖י יְהֹוָֽה׃

מי שם פה וגו'. מִי לִמְּדֶךָ לְדַבֵּר, כְּשֶׁהָיִיתָ נִדּוֹן לִפְנֵי פַרְעֹה עַל הַמִּצְרִי?

או מי ישום אלם. מִי עָשָׂה פַרְעֹה אִלֵּם, שֶׁלֹּא נִתְאַמֵּץ בְּמִצְוַת הֲרִיגָתְךָ, וְאֶת מְשָׁרְתָיו חֵרְשִׁים שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ בְּצַוּוֹתוֹ עָלֶיךָ, וְאֶת אֶסְפַּקְלָטוֹרִין הַהוֹרְגִים מִי עֲשָׂאָם עִוְרִים שֶׁלֹּא רָאוּ כְּשֶׁבָּרַחְתָּ מִן הַבִּימָה וְנִמְלַטְתָּ?

הלא אנכי. שֶׁשְּׁמִי ה' עָשִׂיתִי כָל זֹאת (שם):

וַאֲמַר יְיָ לֵהּ מָן שַׁוִי פּוּמָא לַאֲנָשָׁא אוֹ מָן שַׁוִי אִלְמָא אוֹ חֵרְשָּׁא אוֹ פִקְחָא אוֹ עַוִירָא הֲלָא אֲנָא יְיָ:

ויאמר. הנה מצאנו אלם כנגד שימת הפה ועור כנגד פקח ונשאר חרש לבדו ואין אחר כנגדו, והאמת כי מלת פקח כנגד החרש והעור, ככתוב פקוח אזנים (ישעי' מב כ) לפקוח עינים עורות (שם שם ז):

מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם. מִי נָתַן הַהֲכָנוֹת הַטִּבְעִיּוֹת בְּכֹחַ טֶבַע הָאָדָם:

מי שם פה לאדם כשאני בורא את האדם אני הוא השם לו פה ולשון כ״‎ש שיש בי כח לתקן כובד פיך וכובד לשונך לדבר צחות.

אלם כנגד מי שם פה. פקח הטילו הכתוב בין חרש לעור לפי שהוא נופל על שניהם כמד״‎א (ישעיה מב,כ) ״‎פקוח אזנים ולא ישמע״‎, (ישעיה מב,ז) ״‎לפקוח עינים עורות״‎.

או עור פרש״‎י מי עשאן עורים כשברחת ולא ראו. חז״‎ק: שהרי כתוב לעיל ״‎וישמע פרעה״‎ פירש״‎י מסרו לקוסטינר להרגו ולא שלטה בו החרב.

וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלָיו מִי שָׂם וְגוֹ׳. יִרְצֶה לוֹמַר אֵלָיו שֶׁהָיָה לוֹ לִבְטֹחַ בּוֹ שֶׁהוּא הַשָּׂם פֶּה שֶׁיָּשִׂים גַּם אֵלָיו, וְכֵיוָן שֶׁכֵּן מָנַע מִמֶּנּוּ הָרְפוּאָה זוּלַת לְעֵת הַצּוֹרֶךְ, וְהוּא אָמְרוֹ וְעַתָּה וְגוֹ׳ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲבָל לֹא לַעֲקֹר מִמֶּנּוּ הָעִלְּגוּת. אוֹ יִרְצֶה לִרְמֹז שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה עַל מִיעוּט הַבְטָחָתוֹ.

עוֹד רָאִיתִי לְדַקְדֵּק דִּבְרֵי ה׳ שֶׁלֹּא רָמַז לוֹ פְּרַט הַפְּעֻלָּה שֶׁמֹּשֶׁה צָרִיךְ לָהּ, שֶׁהִיא שֶׁיָּשִׂים לוֹ פֶּה אַחַר הֱיוֹתוֹ אִלֵּם, אוֹ עַיִן אַחַר הֱיוֹתוֹ עִוֵּר, וְלֹא אָמַר אֶלָּא תְּחִלַּת הַבְּרִיאָה וּמְאֹרָע שֶׁאַחֲרֵי כֵן, וְהוּא אָמְרוֹ ״מִי שָׂם פֶּה״ וְגוֹ׳, וְהַמְּאֹרָע הוּא ״אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ״, וְכֵן חֲלוּקָה שְׁנִיָּה: ״אוֹ פִקֵּחַ״ בִּתְחִלָּתוֹ ״אוֹ עִוֵּר״ אַחַר כָּךְ, אֲבָל לֹא הִזְכִּיר כִּי יַעֲשֶׂה אַחַר כָּךְ לָאִלֵּם פְּתוּחַ פֶּה, וְחֵרֵשׁ שׁוֹמֵעַ, וְעִוֵּר פִּקֵּחַ. וּמֵעַתָּה אֵין כַּוָּנַת הַתְּשׁוּבָה יְדוּעָה. וְיֵשׁ לְהָעִיר עוֹד לָמָּה ה׳ לֹא מָנַע מִמֶּנּוּ טַעֲנָה זוֹ בִּתְחִלָּה וּבָרִאשׁוֹנָה, וּמַה גַּם שֶׁרָאוּי לִהְיוֹת כֵּן.

אָכֵן נִתְכַּוֵּן לוֹמַר אֵלָיו כִּי הוּא הָאָדוֹן הוּא הַבּוֹרֵא, וְהִשְׂכִּיל לַעֲשׂוֹת פֶּה לָאָדָם לְשִׁכְלוּל הַבְּרִיאָה, וְהוּא אָמְרוֹ מִי שָׂם פֶּה וְגוֹ׳, וְאָמַר אוֹ מִי וְגוֹ׳ פֵּרוּשׁ, שֶׁהֲגַם שֶׁיֶּאֱרַע לָאָדָם דָּבָר שֶׁיִּהְיֶה אִלֵּם וְגוֹ׳ גַּם זֶה לֹא בְּמִקְרֶה יִהְיֶה הַדָּבָר הַהוּא אֶלָּא מִמֶּנִּי, אָנֹכִי ה׳ הוּא הָעוֹשֶׂה הַדָּבָר וַאֲנִי מְסַבֵּב סִבּוּבִין לַעֲשׂוֹתוֹ כֵּן לְתַכְלִית דָּבָר. וּבָזֶה רָמַז לוֹ כִּי כְּבֵדוּת פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ הוּא לְתַכְלִית דָּבָר טוֹב, וְלָזֶה לֹא הֵסִיר מִמֶּנּוּ עִלְּגוּתוֹ. אוֹ יִרְצֶה לוֹמַר כֵּיוָן שֶׁהַשָּׂם אִלֵּם וְגוֹ׳ הוּא ה׳ בָּרוּךְ הוּא, אִם כֵּן הָיָה לוֹ לְהַשְׂכִּיל בְּדַעְתּוֹ כִּי מֵה׳ יָצָא דְּבַר מַלְכוּת שֶׁיֵּעָשֶׂה עִלֵּג, וְזוּלַת גְּזֵרַת מֶלֶךְ לֹא הָיָה כֵן, וַאֲפִלּוּ לְדִבְרֵי חֲכָמִים (שמות רבה א,כה) שֶׁהָיָה סִבָּה לְדָבָר זֶה גַּחֶלֶת שֶׁנָּתַן לְפִיו בְּהַבְחָנַת פַּרְעֹה, אִם לֹא הָיָה ה׳ חָפֵץ בַּדָּבָר לֹא הָיָה כֵן אַחַר שֶׁה׳ הֵכִין וְעָשָׂה פְּעֻלָּתוֹ בַּהֲכָנַת הַפֶּה, כְּאָמְרוֹ ״מִי שָׂם פֶּה״ וְגוֹ׳ דָּבָר פָּשׁוּט הוּא שֶׁכְּשֶׁיַּעֲשֶׂה אִלֵּם יִהְיֶה הַדָּבָר לְצַד אֵיזֶה תַּכְלִית הָגוּן אוֹ לְמַה שֶׁנִּתְחַיֵּב כְּפִי מַעֲשָׂיו, וּכְמַאֲמַר רַבִּי אַמֵי (שבת נה,א) אֵין יִסּוּרִין בְּלֹא עָוֹן, וּכְבַד פֶּה וְלָשׁוֹן נִקְרָאִים גַּם כֵּן יִסּוּרִין, וְאִם כֵּן הָיָה רָאוּי לוֹ לְמֹשֶׁה לָדַעַת סִבַּת דָּבָר וּלְתַקֵּן וְיִתְפַּלֵּל לַה׳ עַל הַדָּבָר, אֲשֶׁר לֹא כֵן הוּא עוֹשֶׂה אֶלָּא אַדְרַבָּה מַרְאֶה כִּי הַדָּבָר הוּא טִבְעִי וְאֵינוֹ תָּלוּי מִצִּדּוֹ. וְלָזֶה אָמַר אֵלָיו וְעַתָּה, וְאֵין וְעַתָּה אֶלָּא תְּשׁוּבָה שֶׁיַּחְזֹר בּוֹ מִדַּעַת זוֹ.

וּכְנֶגֶד חֲשָׁשׁ שֶׁלֹּא יַאֲמִינוּ יִשְׂרָאֵל לְצַד עִלְּגוּתוֹ, אָמַר אֵלָיו ״אָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ״ וְגוֹ׳.

עוֹד נִרְאֶה שֶׁיְּכַוֵּן בְּאָמְרוֹ לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ, שֶׁהֵשִׁיבוֹ תְּשׁוּבָה נִצַּחַת, כִּי כָל עוֹד שֶׁלֹּא הִתְחִיל בַּמִּצְוָה אֵין מָקוֹם לְהָסִיר עִלְּגוּתוֹ, וְלָזֶה אָמַר ״לֵךְ״ - פֵּרוּשׁ, לֵךְ בִּשְׁלִיחוּת זֶה וּכְשֶׁתְּדַבֵּר תִּרְאֶה שֶׁיּוּסַר כְּבֵדוּת פִּיךָ וּלְשׁוֹנְךָ, וְהוּא אָמְרוֹ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר, לֹא אָמַר ״אֶת אֲשֶׁר תְּדַבֵּר״ אֶלָּא ״אֲשֶׁר תְּדַבֵּר״ - פֵּרוּשׁ, אַרְאֶךָ שֶׁתְּדַבֵּר בְּלָשׁוֹן צַח, וְהָבֵן וְנָכוֹן. וְטַעַם אָמְרוֹ ״וְהוֹרֵיתִיךָ״ וְלֹא אָמַר ״וְאַרְאֶךָ״, נִתְכַּוֵּן לִרְמֹז לוֹ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ צַחוּת הַדִּבּוּר כְּדֶרֶךְ הָרָגִיל בָּאָדָם בְּהוֹרָתוֹ, לֹא לְפִי שָׁעָה יִהְיֶה הַדָּבָר כְּמַעֲשֵׂה נִסִּים אֶלָּא בְּדֶרֶךְ טִבְעִיּוּת גָּמוּר כְּאִלּוּ הוֹרָה גֶּבֶר בְּלָשׁוֹן צַח וְרָגִיל, וְלֹא כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי בְּפֵרוּשׁ רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא יְדַבֵּר צַחוֹת אֶלָּא בְּעֵת הַצּוֹרֶךְ.