וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָה֮ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ וַיְצַוֵּם֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶל־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם לְהוֹצִ֥יא אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ {ס}

וידבר ה' אל משה ואל אהרן. לְפִי שֶׁאָמַר מֹשֶׁה אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם, צֵרֵף לוֹ הַקָּבָּ"ה אֶת אַהֲרֹן לִהְיוֹת לוֹ לְפֶה וּלְמֵלִיץ:

ויצום אל בני ישראל. צִוָּם עֲלֵיהֶם לְהַנְהִיגָם בְּנַחַת וְלִסְבֹּל אוֹתָם (שמות רבה):

ואל פרעה מלך מצרים. צִוָּם עָלָיו לַחֲלֹק לוֹ כָבוֹד בְּדִבְרֵיהֶם, זֶה מִדְרָשׁוֹ (שם); וּפְשׁוּטוֹ, צִוָּם עַל דְּבַר יִשְׂרָאֵל וְעַל שְׁלִיחוּתוֹ אֶל פַּרְעֹה; וּדְבַר הַצִּוּוּי מַהוּ, מְפֹרָשׁ בְּפָרָשָׁה שְׁנִיָּה לְאַחַר סֵדֶר הַיַּחַס, אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁהִזְכִּיר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, הִפְסִיק הָעִנְיָן בְּאלה ראשי בית אבתם לְלַמְּדֵנוּ הֵיאַךְ נוֹלְדוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבְמִי נִתְיַחֲסוּ:

וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרֹן וּפַקֵדִנוּן לְוָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְוָת פַּרְעֹה מַלְכָּא דְמִצְרָיִם לְאַפָּקָא יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:

וידבר. עתה כלל הענין, כי גם אהרן יהיה מליץ בינו ובין פרעה, כאשר יפרש עוד, על כן השתתפו שניהם בדבור:

ויצום. ללכת אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים, ור' ישועה אמר כי טעם ויצום שלא יכעסו על ישראל אם לא ישמעו אליהם ואין צורך:

וַיְצַוֵּם. מִנָּה אוֹתָם לְשָׂרִים, כְּמוֹ "וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ" (במדבר כז:כג), וּ"וְצִוְּךָ לְנָגִיד" (שמואל א כה:ל) וְזוּלָתָם.

אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ "אֶל הֶהָרִים לֹא אָכָל" (יחזקאל יח:ו).

וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא. וְעַל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם מִנָּה אוֹתָם לְשָׂרִים בְּעִנְיַן הוֹצָאַת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, בְּאֹפֶן שֶׁיִּשְׂרָאֵל וְגַם פַּרְעֹה יִשְׁמְעוּ עַל כָּרְחָם לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן הַמְמֻנִּים עֲלֵיהֶם מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ.

אל משה ואל אהרן. לפייס דעתו של משה לקח לו הקב״‎ה את אהרן אחיו עמו, ד״‎א ויצום אל בני ישראל לדבר אליהם כל מה שכתוב למעלה מתחלת סדרא עד לכם מורשה אני ה'. ואחרי כן שילכו אל פרעה וידברו אליו משמו, להוציא את בני ישראל מארץ מצרים.

וַיְדַבֵּר ה׳ וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת מַה דִּבֵּר ה׳ לָהֶם. עוֹד צָרִיךְ לָדַעַת כַּוָּנַת אָמְרוֹ וַיְצַוֵּם אֶל וְגוֹ׳. וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שמות רבה ז,ג) דָּרְשׁוּ שֶׁיִּנְהַג יִשְׂרָאֵל בְּנַחַת וְגַם שֶׁיִּנְהֲגוּ כָּבוֹד בַּמַּלְכוּת, וְזֶה דֶּרֶךְ דְּרָשׁ. עוֹד קָשֶׁה הֵיכָן תְּשׁוּבַת אֵל עֶלְיוֹן לְדִבְרֵי שְׁלוּחוֹ, וּמַה גַּם שֶׁטָּעַן טַעֲנָה הַנִּשְׁמַעַת, וְלוּ יְהִי שֶׁטָּעָה וְקַל וָחֹמֶר אֵינוֹ קַל וָחֹמֶר, הָיָה לוֹ לִסְתֹּר דְּבָרָיו, וַהֲגַם שֶׁנּוּכַל לוֹמַר כִּי הֶעְדֵּר הַתְּשׁוּבָה הִיא הַהַכְחָשָׁה בְּקַל וָחֹמֶר כִּי אֵינֶנּוּ נָכוֹן, עִם כָּל זֶה בְּמַה שֶׁלְּפָנֵינוּ אֵין אָנוּ יְכוֹלִין לוֹמַר כֵּן, בְּהָעִיר הֶעָרָה אַחַת בַּכָּתוּב שֶׁאַחַר זֶה ״וַיְדַבֵּר ה׳״ וְגוֹ׳ - אִם נֹאמַר שֶׁמַּה שֶׁאָמַר מֹשֶׁה ״הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ לֹא חָשׁ לַהֲשִׁיבוֹ אֵל עֶלְיוֹן, אִם כֵּן לָמָּה לֹא רָצָה ה׳ לְדַבֵּר הַדְּבָרִים הַנֶּאֱמָרִים בְּפָסוּק ״וַיְדַבֵּר״ וְגוֹ׳ גַּם הַצַּוָּאָה הַלָּז שֶׁאָמַר ״וַיְצַוֵּם״ עַד אַחַר דִּבֵּר מֹשֶׁה לְפָנָיו ״הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״?

אָכֵן הַנָּכוֹן בְּעֵינַי כִּי בָא לַהֲשִׁיבוֹ עַל טַעֲנָתוֹ שֶׁלֹּא הֶחְשִׁיבוּהוּ יִשְׂרָאֵל לִשְׁמֹעַ דְּבָרָיו, וְעוֹד לוֹ כִּי לְצַד פַּרְעֹה כִּי מֹשֶׁה יְדַבֵּר יֵשׁ לוֹ גֵּרָעוֹן וּפְחִיתוּת לְצַד הֱיוֹתוֹ עֲרַל שְׂפָתַיִם כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי, וּבָאָה הַתְּשׁוּבָה עַל זֶה וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן פֵּרוּשׁ, הִשְׁוָה אוֹתָם בַּשְּׁלִיחוּת וּבָזֶה יְדַבֵּר אַהֲרֹן גַּם לְפַרְעֹה כִּי שְׁנֵיהֶם שָׁוִים בַּדָּבָר, וּלְצַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ נֶחְשָׁבִים לִשְׁמֹעַ לָהֶם אָמַר וַיְצַוֵּם פֵּרוּשׁ הִמְלִיכָם עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פַּרְעֹה עַל דֶּרֶךְ (שמואל א יג:יד) ״וַיְצַוֵּהוּ ה׳ לְנָגִיד״, וּמֵעַתָּה הִנֵּה מוֹרָאָם עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל פַּרְעֹה.

וְאָמַר לְהוֹצִיא וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ, לְסִבַּת פְּרָט זֶה הִקְנָה לָהֶם ה׳ בְּחִינַת הַמַּלְכוּת עַל יִשְׂרָאֵל לְבַל יְמָאֲנוּ לָצֵאת, וְעַל פַּרְעֹה לְבַל יְעַכֵּב עַל יָדָם. וּמִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁיֵּשׁ רְשׁוּת לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לִרְדּוֹת בְּאִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמְּמָאֵן לָצֵאת. וְאוּלַי כִּי לָזֶה נִתְכַּוֵּן מֹשֶׁה בְּאָמְרוֹ ״בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי״, פֵּרוּשׁ, לֹא רָצוּ לָצֵאת, כִּי אָמְרוּ ״יָנִיחַ לָנוּ בֶּן עַמְרָם בִּמְקוֹמֵנוּ״. לָזֶה הִמְלִיךְ ה׳ אֶת הָאַחִים לִמְלָכִים עֲלֵיהֶם כַּנִּזְכָּר, וּמֵעַתָּה פָּרְחָה לָהּ טַעֲנַת ״הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ וְגוֹ׳, כִּי מֵעַתָּה וָהָלְאָה מוֹרָא מַלְכוּת עֲלֵיהֶם וְעַל פַּרְעֹה, וִידַבֵּר מֹשֶׁה אֵלָיו כְּדַבֵּר אֶל עַבְדּוֹ, וּכְמוֹ שֶׁכֵּן הָיָה. וּבָזֶה נִתְיַשְּׁבוּ הַדְּבָרִים עַל נָכוֹן.