עַד־שֶׁ֤הַמֶּ֙לֶךְ֙ בִּמְסִבּ֔וֹ נִרְדִּ֖י נָתַ֥ן רֵיחֽוֹ׃

עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ. מְשִׁיבָה כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֶרֶת: "כָּל זֶה אֱמֶת, טוֹבָה גְמַלְתַּנִי וַאֲנִי גְמַלְתִּיךָ רָעָה, כִּי בְעוֹד הַמֶּלֶךְ עַל הַשֻּׁלְחָן מְסִבַּת חֻפָּתוֹ,

נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ. חִלּוּף לְהַבְאִישׁ, בְּעוֹד שֶׁהַשְּׁכִינָה בְסִינַי, קִלְקַלְתִּי בָעֵגֶל". וּלְשׁוֹן חִבָּה כָּתַב הַכָּתוּב, "נָתַן רֵיחוֹ", וְלֹא כָתַב "הִבְאִישׁ" אוֹ "הִסְרִיחַ", לְפִי שֶׁדִּבֵּר הַכָּתוּב בְּלָשׁוֹן נְקִיָּה. (עַיֵּן בְּרַשִׁ"י בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק רַבִּי עֲקִיבָא, דְּהַטַּעַם דְּלָא כְתִיב "הִבְאִישׁ" אוֹ "הִסְרִיחַ" מִשּׁוּם חִבָּה. אָכֵן לְפֵרוּשׁ הַתּוֹסָפוֹת שָׁם, שֶׁפֵּרַשׁ: וְהָכִי קָאָמַר, מַה שֶּׁכָּתַב "נָתַן וְלֹא "עָזַב" זֶהוּ מִשּׁוּם חִבָּה, אָכֵן מַה שֶּׁלֹא כָתַב "הִבְאִישׁ" אוֹ "הִסְרִיחַ" זֶהוּ בְלַאו הָכִי, מִשּׁוּם לָשׁוֹן נְקִיָּה):

הפעם הא'במסבו. כמו [ו]מסבי ירושלם הבנין העגול היקר:

נרד(י). בושם ידמה לכרכום:

הפעם הב'ענתה אע״פ שיש לי ריח טוב כי גם המלך [כשהוא במסבו] היה מתאוה שיריח נרדי יותר [ריח טוב] יש לך [שהוא צרור המור] והייתי מתאוה שילין בין שדי ואחבק הדומה לאשכול הכפר שהוא [ב]עין גדי:

הפעם הג'אמרה כנסת ישר׳ זכור לי ברית אברהם שהלך שמעו בכל העולם כמו נרד והיה שם בצרור המור:

עד שהמלך במסבו. כאילו החשוקה תשלח אמריה לאמר לו, הנה בעוד היות המלך נשען במסבו בגמר הסעודה, ואז הדרך להביא לפניו המוגמר מבושם חשוב להעלות ריח טוב, עם כל זה חבילי הנרד אשר עמדי נותן ריחו ונודף מאוד ומבטל ריח המוגמר ההוא והנמשל הוא לומר הנה המעשים טובים שבידי גברו מאוד על מעשה מבחרי העובדי כוכבים ומזלות, וכאפס ותוהו המה מול מעשי:

עד. בעוד וכן עד היותי על אדמתי (יונה ד ב):

במסבו. דרכו היה להסב ולהשען על המטות בשעת האכילה:

נרדי. מין בושם:

משל:[תשובת הרעיה] עד. דע כי עתה נפרדתי מחברת המלך שלמה, כי בעודו יושב על השולחן במסבו, מתענג בתענוגים, לא התאויתי למטעמותיו, כי נרדי [זה ציון אל דודה שהוא נרד ובושם לה], בושם של דודי שהוא נרד ובושם לי, נתן ריחו הרגשתי את ריחו הטוב ונמשכתי אחריו, גם יאמר שריח נרדו היינו ריח דודי הגיע ממקומו עד מקום שהמלך במסיבו:

מליצה:(תשובת הנפש) עד. דע שעזבתי את החומר ונפרדתי מחברתו, כי בעוד שהמלך שהוא הכח המתעורר והיצר המולך בגויה יושב במסבו ומסב בראש ומתענג בתענוגות בשר נרדי נתן ריחו הרגשתי ריח הנרד שלי שהיא ריח הרוחני וקטורת סמים לקדש היוצא מנרדי שהיא דוד קדשי, ר"ל הרגשתי דרכי ה' והנהגתו המורח לאפי מריחו וגם יאמר שריח רוחניות הדוד העליון נשפע לי ממקומו בקדש עד מקום גויתי שהיצ"ה יושב שם במסבו:

עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו:

בעבור שכבר קדם שזה השלמות יצטרך בהגעתו אל עזר אחר זולת השכל הפועל והוא החוש והדמיון והכח הזוכר. והיתה הכוונה בזה הספר להעיר על דרך זה השלמות לנו. ומה הדבר אשר יחוייב הגעתו תחלה. ואיך יגיע. עד שיכלה הענין בסוף אל הגעת השלמות התכליתי לנו. דרך בזה בזכירת המדרגה הראשונה בסדר מהמדרגות אל ההצלחה כאשר נחשוק אליה והיא שלמות המדות. וזה כל פרי זאת הפרשה עד אמרו קול דודי הנה זה בא וגו'. ושם הכח הנפשי אשר ילך במדרגת ההיולי אל השכל ההיולאני במדרגת הנקבה החושקת והשכל ההיולאני במדרגת החשוק. וזה דבר נמשך בכל מה שיבא בזה הספר. והנה זה הכח הולך במדרגת ההיולי באופן מה לשכל ההיולאני ובאופן מה במדרגת הפועל כמו שנזכר בספר הנפש. ואמר זה הכח הנפשי המעיר השכל ההיולאני לדרוך אל השלמות בהשלמו עד שיהי׳ המלך במסבו והוא השכל ההיולאני הבושם שלי יתן ריחו ויעירהו על הגעת המושכלות. ואמנם היה זה לפי שאלו הצורות הדמיוניות בהשנותם יעירו השכל על עשיית ההקדמות הכוללות ונתינת המשפט הבלתי תכלית. ואולם אמרו במסבו ירצה בו הדברים אשר ישיגם השכל כי הם עגולה סובבת. וזה שהדברים הנמצאים הם על מדרגות והם קצתם במדרגת הצורה והשלמו' לקצת וקצתם בדרך ההיולי לקצת. ולפי שהשכל יחקור במהות הדברים המוחשים אשר הם החמר והצורה הנה יקרה לו כשיחקור מההיולי שיעתק מהנכבד אל השפל עד שיגיע להיולי אין היולי אחר קודם לו. כאלו תאמר ההיולי הרחוק. וכשיחקור מהצורה יקרה לו ההפך מזה ר״ל שיעתק מן השפל אל הנכבד עד אשר יגיע אל הצורה אשר היא הצורה הראשונה לכל הנמצאות. כאלו תאמר הש״י. וישוב הדבר כאלו הוא סובב. וגם כן הנה ברוב אלו הדברים הטבעיים תהיה ההשגה בסובב. וזה שאנחנו ברוב נלך מהם מן המאוחר אל הקודם עוד נשוב ונביא מהקודם אל המשיגים המאוחרים ממנו. וזה מבואר למי שיעיין בחכמה הטבעית. כי בהרבה מהדברים תהיה השגתינו בה על זה האופן. או אמרו במסבו במקומו. וירצה מה שיתחיל להשתדל במושכלות. והענין א' איך שיפורש מאלו הפירושים:

והנה לפי זה הביאור יהיה החשוק במה שקדם מזה המשל השכל הפועל והחושקת השכל ההיולאני. ומזה הפסוק עד סוף הסדר יהיה החשוק השכל ההיולאני והחושקת הכח הנפשי אשר ילך מהשכל ההיולאני במדרגת ההיולי. כאלו תאמר הכח המדמה או הצורות הדמיוניות אשר נרשמו בו מהדברים המוחשים באמצעות החוש והכח הזוכר. וזה זר מעט מצד הלשון ואולם הוא נאות מאד מצד הענין רצוני היות זה המשל אשר המשיל בחשוק וחושקת ירצה בו פעם בחשוק השכל ההיולאני ופעם הכח הנפשי ופעם השכל הפועל וכן הענין בחושקת שהוא ירצה בה פעם השכל ההיולאני ופעם הכח הנפשי ההולך ממנה במדרגת ההיולי. ואפשר שנאמר כי החשוק באמרו לסוסתי ברכבי פרעה הוא השכל ההיולאני והחושקת הוא הכח הנפשי אשר ילך ממנו במדרגת ההיולי. ואמר מספור מעלת הפלגת חשקה שהוא מדמה אותה לסוסיא אשר ברכבי פרעה לקלות מרוצתה. ואמר שיצטרך אליה קודם זה הקשוט במדות החשובות ושהיא מוכנת מאד אל זה הקשוט. ואולם אמרו תורי זהב נעשה לך הוא לפי שאין זה הקשוט מיוחס אל השכל לבד אם לא בעזר הרועים שקדם זכרם ובעזר שאר כחות הנפש שיסכימו ויכנעו לעבודת השכל. וזה נאות מאד לפי הלשון. ובזה יהיה בכל זה המשל אשר בזה הספר מורה על חשוק אחד וחושקת אחת:

ואולם פרשת שחורה אני ונאוה אינו משל לחושק ולחושקת ולזה אינו זר אם ישוב המאמר אל השכל ההיולאני. ועם זה הנה אפשר שיפורש ג"כ כשישוב המאמר אל זה הכח הנפשי אשר ילך במדרגת ההיולי מהשכל. ויהי' שחרות זה הכח היותו משולל בתחלת עניינו מאלו הצורות אשר יביאו השכל ההיולאני אל שלמותו. והיותו נאוה הוא מצד היותו מוכן לקבלם. ואמר שהמונעים אשר לו אשר יבדילוהו משלמותו והם בעצמם מונעים השכל משלמותו הם מביאים חשך כמו אהלי קדר. ולזה קראם כיריעות שלמה לפי שהם מסך מבדיל השכל אל שלמותו. ואמר ששאר כחות הנפש נחרו בו ושמוהו משתדל במה שיאות להם וזה הפועל המיוחס לו אשר ילך ממנו מדרגת השלמות לא הניחוהו להשתדל בעשייתו. ואמר אל השכל ההיולאני הגידה לי מהו הדבר שחשקה אליו נפשי כדי שיוכל להתיישר בהמצאת הצורות הדמיוניות המצטרכות בהגעתו. ואיכה תרעה נפשי ר"ל מהו הסדר אשר תלך בו בחקירת׳ בדבר דבר מן הדברים הנמצאים. ואיכה תנוח לגורלה. ובכלל הנה יפורש הנמשך לפי האופן הקודם בביאור הקודם אין הבדל בזה. אלא שהמדבר בכאן הוא זה הכח הנפשי. והמשיב לו הוא השכל ההיולאני. ובביאור הקודם היה המדבר השכל ההיולאני. והמשיב לו הוא השכל הפועל. וזה נאות מאד מצד הלשון. ואולם הביאור הקודם נאות יותר מצד הענין: