אֲנִ֥י יְשֵׁנָ֖ה וְלִבִּ֣י עֵ֑ר ק֣וֹל ׀ דּוֹדִ֣י דוֹפֵ֗ק פִּתְחִי־לִ֞י אֲחֹתִ֤י רַעְיָתִי֙ יוֹנָתִ֣י תַמָּתִ֔י שֶׁרֹּאשִׁי֙ נִמְלָא־טָ֔ל קְוֻצּוֹתַ֖י רְסִ֥יסֵי לָֽיְלָה׃

אֲנִי יְשֵׁנָה. כְּשֶׁהָיִיתִי שְׁלֵוָה וּשְׁקֵטָה בְּבַיִת רִאשׁוֹן, נוֹאַשְׁתִּי מֵעֲבֹד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּישֵׁנָה וְנִרְדָּמֶת:

וְלִבִּי עֵר. זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כָּךְ נִדְרַשׁ בִּפְסִיקְתָּא:

וְלִבִּי עֵר. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא צוּר לְבָבִי וְחֶלְקִי עֵר לְשָׁמְרֵנִי וּלְהֵיטִיב לִי:

קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק. מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ עַל הַנְּבִיאִים וּמַזְהִיר עַל יְדֵיהֶם הַשְׁכֵּם וְשָׁלוֹחַ:

פִּתְחִי לִי. אַל תִּגְרְמִי לִי שֶׁאֶסְתַּלֵּק מֵעָלַיִךְ:

שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טָל. לְשׁוֹן אָדָם שֶׁבָּא בַלַּיְלָה דּוֹפֵק עַל פֶּתַח אֲהוּבָתוֹ. אוֹמֵר כֵּן: "בִּשְׁבִיל חִבָּתֵךְ בָּאתִי בַּלַּיְלָה בְּעֵת הַטַּל אוֹ הַגֶּשֶׁם". וְהַדֻּגְמָא: "שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טָל" שֶׁאֲנִי מָלֵא רָצוֹן וְנַחַת רוּחַ אַבְרָהָם אָבִיךְ, שֶׁעָרְבוּ עָלַי מַעֲשָׂיו כַּטַּל, וְהִנְנִי בָא אֵלַיִךְ טָעוּן בְּרָכוֹת וְשִׁלּוּם שְׂכַר מַעֲשִׂים טוֹבִים אִם תָּשׁוּבִי אֵלָי:

קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה. אַף בְּיָדִי הַרְבֵּה קְבוּצוֹת מִינֵי פֻרְעָנִיּוֹת לִפָּרַע מֵעוֹזְבַי וּמִמְּנַאֲצַי. "טַל" הוּא לְשׁוֹן נַחַת:

רְסִיסֵי לָיְלָה. גִּשְׁמֵי לַיְלָה שֶׁהֵן טוֹרַח וַעֲיֵפוּת. "רְסִיסֵי" תַּרְגּוּם שֶׁל "רְבִיבִים", "וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב," "וְכִרְסִיסֵי מַלְקוֹשָׁא" קְווּצּוֹת הֵן דִּבּוּקֵי שַׂעֲרוֹת הָרֹאשׁ הַמְדֻבָּקִים יַחַד שֶׁקּוֹרִין פלוצייל"ש. וּלְפִי שֶׁאָחַז הַמִּקְרָא בִלְשׁוֹן טַל וּמָטָר, אָחַז בִּלְשׁוֹן רֹאשׁ וּקְוֻצּוֹת, שֶׁדֶּרֶךְ טַל וּמָטָר לְהֵאָחֵז בַּשֵׂעָר וּבַקְּוֻצּוֹת. וְיֵשׁ לְפָרֵשׁ "טַל וּרְסִיסֵי לָיְלָה" שְׁנֵיהֶם לְטוֹבָה שְׂכַר מִצְוֹת קַלּוֹת הַנּוֹחוֹת לְהֵעָשׂוֹת כְּטַל, וּשְׂכַר מִצְוֹת חֲמוּרוֹת הַקָּשׁוֹת כְּטוֹרַח רְסִיסֵי לָיְלָה:

הפעם הא'דופק. כמו מתדפקים על הדלת ודופק חוזר לדודי (ו)לא לקול כמו קול דודי הנה זה בא:

קווצותי. קצות השער [והוא הפוך]:

רסיסי. עמו רביבי(ם) וכמוהו לרוס את הסלת:

הפעם הב'והנה היא ראתה בחלום תמונת דודה ואמ׳ אני ישנה אע״פ שאני ישנה לבי ער וראיתי כאלו בא דודי:

קול דודי דופק שראשי נמלא טל [בחוץ] והנה נתעכב מעט והשבתי בלבי פשטתי את כתבתי ונפשי יצאה בדברו אלי [ו]הנה אלך לדרכי בעבור שהתעכבת ובהקיץ אמרה השבעתי מה תגידו לו הגידו לו שחולת אהבה אני:

הפעם הג'אני ישנה. אמרה כנסת ישראל אע״פ שגליתי לבבל לבי ער עלי ולא עבדתי ע״ז:

קול דודי דופק. על יד הנביאים שיבנו הבית ויצאו מבבל:

שראשי נמלא טל קווצותי רסיסי לילה. מדמעות [כנסת] ישראל [כענין] בכה תבכה בלילה:

אני ישינה. עתה חזרה החשוקה להשלים אמריה עם הנערות, כי כשבא לאוזן החשוק טעם אמריה והפלגת חשקה, שלח אמריו לקלסה באומרו הנך יפה רעיתי וגו׳ וכל הענין, והיא חשבה מחשבות שיבוא אל הגן לשבת עמה והוא השיב שכן יבוא הפסיק הענין בזה הספור. ועתה שנה להם מה היה הסיבה אשר החשוק נפרד ממנה כל כך הרבה מן הזמן. ואמרה כאשר הלכתי לישן ועדיין היה לבי ער כי לא נשתקעתי בשינה, שמעתי קול דודי נוקש על הדלת, וכה אמר פתחי לי הדלת את אחותי רעיתי הדבוקה בי כיונה בבן זוגה התמימה באהבתה אלי:

שראשי נמלא טל. כי שער ראשי נמלא מן הטל שירד עלי, והקוצות נתמלאו מזלוף הגשמים שירדו בלילה וכאומר מהרי פתחי, כי מיצר אני בעומדי חוצה בעבור רטיבת הטל והמטר שירדו עלי. והנמשל הוא לומר כאשר ישבתי בגולה בבבל הייתי נואש מן הגאולה, אבל הבחורים שבי כדניאל וחביריו היו מצפים עליה וחשבו את הקץ הנאמר בפי ירמיה, והנה המקום ברוך הוא העיר רוח כורש לשלחם חפשי, למען לא יחולל עוד שמו בין הגוים לומר עם ה׳ אלה ומארצו יצאו מבלי יכולת להעמידם בארצו:

ער. מלשון הערה והקצה:

דופק. ענין ההכאה בנחת על הדלת כמו מתדפקים על הדלת (שופטים יט כב):

תמתי. מלשון תמימות והוא הפוך המרמה:

קוצותי. הוא שער הראש התלוי למטה וכן קווצותיו תלתלים האמור למטה:

רסיס. ענין זלוף ונטיפה וכן לרוס את הסולת (יחזקאל מו יד):

משל:השיר הרביעי: נמשך עד אנה הלך דודך [ו' א']. מספר כי הרעיה שכחה את דודה ימים רבים. עד שפעם אחת בא בלילה ודפק על פתחה. ולא רצתה לפתוח לו, ואח"כ יצאה לפתוח לו ודודה חמק עבר. ולא מצאה אותו עוד. ושומרי העיר הכוה. ואז נתפרסם הדבר וגלתה אהבתה לדודה לפני בנות ירושלים. וספרה להן מעלותיו ותאריו:

אני ישנה. כי ישנה על מטתה ולא ננערה אל דודה כמקדם. ובכ"ז לבה היה ער זוכר קצת בארוסה הרועה, והנה שמעה קול הדוד דופק על הפתח, ואו' פתחי לי אחותי וכו' כי הטל מלא את ראשו:

מליצה:השיר הרביעי: הרעיה השמיימית נפש שלמה שכחה את דודה העליון ימים רבים, כמ"ש (מלכים א י״א:א׳) והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות וכו' ויטו נשיו את לבבו, ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו אחרי אלהים אחרים וכו', עד שפעם אחת בא הדוד העליון ודפק על פתחה ולא רצתה לפתוח לו. ודודה חמק עבר בחרי אף, וזה הוא המראה הרביעית שנאמר שם, ויתאנף ה' בשלמה כי נטה לבבו מעם ה' אלהי ישראל הנראה אליו פעמים, ויאמר ה' לשלמה יען היתה זאת עמך ולא שמרת בריתי וחקותי אשר צויתי עליך קרוע אקרע הממלכה מעליך וכו', ואז התעורר שלמה לשוב בתשובה, אבל לא זכה מאז למראות ה' ולא יכלה נפשו להתפשט מן החומר עד יום מותו שאז נתפרדה החבורה ויצאה מן החומר ותשב אל דודה, וגלתה אהבתה ותשוקתה אל ה' לפני בנות החומר כמשי"ת ענינו בפנים:

אני. ספר כי נפש שלמה התרחקה ימים רבים מדודה העליון, כמ"ש ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו, עד שהיתה ישנה בחיק הגויה ובתנומה על משכב הזמן וחמדותיו, ולא התעוררה כפעם בפעם לקראת הכנור התלוי למעלה ממטתו של דוד, ובכ"ז לבה ער כי לא נפרדה מאלהיה בהחלט, כי לבה נוהה אחריו מבקש הדבוק בלב, רק עצלה תפיל תרדמה. והנה שמעה קול הדוד העליון דופק על הפתח, והוא המחזה הרביעית שנראה ה' אל שלמה והוכיחו בתוכחת חמה. והדוד העליון אומר פתחי לי אחותי, כי אז היו חדרי שלמה סגורים ומסוגרים והקיר בינו לבינה. ר"ל שאז כבר התרכבה ונדבקה באהבת החומר הסוכך בינה ובין הקדש. והוא הקיר המבדיל בינה ובין הרוחני, כמ"ש (יחזקאל מ"ג) בתתם את ספם אל ספי וכו' והקיר ביני לבינם. ע"ד כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם, ולכן דפק על דלתי הגויה שתכין א"ע לפתוח שעריו, ולהתפשט מן החומר. ואמר לה פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי, חשב כל המדרגות שעלתה אליהן בשלש מחזות הקדומות, במחזה הראשונה קראה בשם רעיתי (א' ט' ושם ט"ו. ב' ב). במחזה השניה קראה בשם רעיתי (ב' י' ושם י"ג) והוסיף לה שם יונתי (שם י"ד). ובמחזה השלישית קראה בשם רעיתי (ד' א' ושם ז') ובשם יונתי (עיניך יונים ד' א'). ובשם תמתי (ומום אין בך ד' ז') והוסיף לה שם אחותי כלה (ד"פ שם). והנה שם אחותי הוא השם שהי' לה טרם רדתה בגויה, שהיתה שוה עמו וחלק מעצמותו, וע"ז פתח בשם זה עתה, ושם רעיתי נקראת מצד הנפש הדברית המשכלת, ושם יונתי מצד הנפש החיונית, כיונה שחיותה שלם עם בן זוגה, ושם תמתי מצד הנפש הצומחת, שמצדו מצד גידול הגוף ואבריו יצויר החסרון והמום, והם המדרגות שקנתה זא"ז, שתחלה הזדככה להשלים נפשה המשכלת, ואח"כ גם המדרגה הנמוכה ממנה שהיא החיונית, ואח"כ גם המדרגה השפלה שהיא הצומחת, יאמר עתה פתחי לי מצד מעלותיך אלה שקנית ע"י מעשיך הטובים הקודמים כמ"ש בנבואתו יען אשר היתה זאת עמך ולא שמרת בריתי וכו', שר"ל שיגדל ענשך לפי גודל המעלה שהיית בה עד עתה. שראשי, מצייר כי ראשו נתמלא טל, שהוא מליצה על השפע הנבואיית שישפיע עליו עתה, שהוא ציור טל אורות הרוחני (ע"ד אהיה כטל לישראל תזל כטל אמרתי) אבל קוצותי מלאים רסיסי לילה, פי' כי הראש הוא המליצה על המחשבה העליונה הנעלמת, והקוצות הם מליצה על התבקעות התעלומה לחוץ, כמו שהשערות הם מותרי המוח משכן המחשבה שמתעבים ונתגלים לחוץ, ור"ל מחשבתי העליונה מלאה טל השפעת הנבואה, אבל התגלות הנבואה הזאת ע"י הדבור מלא רסיסי לילה, שהוא משל אל הדין והעונש תולדות הלילה והחשכה, מחשך המעשים והעונש אשר הכה את הבית רסיסים, שהוא משל אל התחלקות מלכות בית דוד:

אני ישינה ולבי ער קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קווצותי רסיסי לילה:

בעבור שהוא יחקור בהשגת המניע הראשון אשר בה מהקושי העצום מה שכבר התבאר והיו בזאת ההשגה ובמה שידמה לה מהחקירות העמוקות אשר בחכמה הטבעית מונעים רבים לדקות אלו ההשגות בעצמם ולקושי השגת מה שיצטרך להם מהחוש לרבוי הצטרכם אל החוש עד שנקח ממנו הקדמות מועילות לאותם החקירות בכל מה שיצטרך לבאר בהם ולזה יקרה במי שיחקור בכמו אלו החקירות שכאשר יהיה קרוב להשגת הדרוש יבצר ממנו קצת מה שיצטרך אליו מהדרוש ויעלם ממנו הדרוש גם יקרה לו הלאות בהם לקושי העניינים ויוצץ אליו האמת פעם ויעלם פעם ומפני זה הוצרכו תנאים רבים למי שעיין בחכמת הטבע כמו שאמרו ז"ל הנה זה החכם בזאת הפרשה להורות על אלו המונעים ועל ההשתדלות בהסרתם כפי היכולת וזה אמנם יהיה כשיכנעו כחות הנפש אל השכל הכנע נפלא עד שלא תמנע פעולתו בסבתם וזה בתכלית הקושי. וזכר תחלה אלו המונעים וביאר שהם מצד החושקת ומצד החושק בה מצד דבקותו בחומר. ולזה אמרה זאת החשוקה אף על פי שרצונה ולבה היה ער להפיק רצון דודה כפי היכולת הנה היא היתה ישינה מצד עומק אלו העניינים ומה שיש מהקושי במה שתצטרך שתכינהו אל השכל בזאת החכמה עד שקראה דודה והיא נתעצלה לקום ולפתוח לו. והנה קרא אותה תמתי להיות ההכרח שתתחבר אליו תמיד עד שתכין לו מה שיצטרך אליו בדרוש דרוש ותהיה כל כונתה לעבדו. ואולם אמרו שראשי נמלא טל קווצותי רסיסי לילה הוא לפי המשל ולפי הנמשל. אמנם היותו לפי הנמשל הוא שהוא יאמר אליה שהוא כבר החל לקבל השפע מהשכל הפועל במה שיחקור בו ויצטרך אליו עזר ממנה להשלים מה שיבצר לו בו מצד שלא הוכן לו ממנה מה שיישירהו אליו: