הַֽדּוּדָאִ֣ים נָֽתְנוּ־רֵ֗יחַ וְעַל־פְּתָחֵ֙ינוּ֙ כׇּל־מְגָדִ֔ים חֲדָשִׁ֖ים גַּם־יְשָׁנִ֑ים דּוֹדִ֖י צָפַ֥נְתִּי לָֽךְ׃

הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ. דּוּדָאֵי הַתְּאֵנִים הַטּוֹבוֹת וְהָרָעוֹת, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר, "הִרְאַנִי ה' וְהִנֵּה שְׁנֵי דּוּדָאֵי תְאֵנִים וגו' הַדּוּד אֶחָד תְּאֵנִים טֹבוֹת וגו' וְהַדּוּד אֶחָד תְּאֵנִים רָעוֹת מְאֹד אֲשֶׁר לֹא תֵאָכַלְנָה". אֵלּוּ פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל. עַכְשָׁיו שְׁנֵיהֶם נָתְנוּ רֵיחַ, כֻּלָּם מְבַקְּשִׁים פָּנֶיךָ:

וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים. יֵשׁ בְּיָדֵינוּ שְׂכַר מִצְוֹת הַרְבֵּה:

חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים. שֶׁחִדְּשׁוּ סוֹפְרִים עִם הַיְשָׁנִים שֶׁכָּתַבְתָּ עָלַי:

צָפַנְתִּי לָךְ. לְשִׁמְךָ וְלַעֲבוֹדָתְךָ צָפַנְתִּי בְלִבִּי. דָּבָר אַחֵר: צָפַנְתִּי לְהַרְאוֹת לְךָ שֶׁקִּיַּמְתִּים:

הפעם הג'הדודאים נתנו ריח. יתחברו מעשה כנסת ישראל הטובים עם מעשה אבות(יהם) הקדמונים:

הדודאים. הביא ראיה שקרוב הדבר שפרחה הגפן וכו׳, כי הנה עשבי הדודאים כבר הפריחו ומעלים ריח טוב, ועל פתחינו כבר יש כל מיני מגדים מן החדש ומן הישן של אשתקד אשר קניתים וצפנתים לתת לך וכאילו אומרת והנה ראיתים אלו מול אלו וראיתי בהם מגדים מן החדש, ואם כן קרוב הדבר שפרחה הגפן וכו׳, וכשנלך שמה נמצא קורת רוח והרחבת הלב, ואראה לך שם תוקף אהבתי אליך. והנמשל הוא כאילו תאמר כנסת ישראל הלא אף עמי הארצות שבהם שהמה רק בצורת אדם כדמות עשבי הדודאים, עם כל זה גם הם נתנו ריח בעסק המצות, ויש אם כן בהם הרבה זכיות ממה שעשו מחדש ומה שעשו מזמן רב, וכולם עשוים המה בעבור כבוד שמך לא להתיהר, ואם כה עשו עמי הארצות, מה הם עוד הזכיות אשר תמצא בין החכמים והתלמידים:

הדודאים. שם עשב כדמות אדם זכר ונקבה וכן וימצא דודאים בשדה (בראשית ל יד):

מגדים. כן יקראו פירות משובחים וכן פרי מגדים (לעיל ד יג):

ישנים. ענין זקנה:

צפנתי. ענין הטמנה והסתרה כמו יצפנו דעת (משלי י יד):

משל:הדודאים. הרעיה אומרת הנה הדודאים שלוקטים אותן בעבור טוב ריחם, אבל הם נתנו ריח ר"ל שריחם אינו מיוחד לבעליהם לבד. כי הם הפקר בשדה וכבר נתנו ריח לכל עובר. וגם כל מגדים הם על פתחינו. ר"ל גם המגדים העומדים למאכל ועונג הם על הפתח, הפקר לכל. חדשים ר"ל המגדים הם חדשים ובכ"ז דומים כישנים, אחר ששבענו מהם די והותר כל אלה אינם חשובים, רק דודי ואהבתי צפנתי לך זה אינו הפקר ואינו כדבר ישן. כי צפנתי את אהבתי רק לך וצפנתים מעין כל. כי לך המה:

מליצה:הדודאים. ר"ל העיון והמעשה אינו מיוחד לה' לבדו, כי יעשה לפעמים בעבור פניות חיצוניות והנאות הגוף, הדודאים המעלים ריח, (שהוא משל המושכלות), הם נתנו ריח. הפקר לכל, כי הם הפקר בשדה, ר"ל כי העיון יהיה גם בדברים חיצונים וחכמות חיצוניות הבלתי נובעים לעבודת ה', (ותפס דודאים שמסגולתם לעורר אהבה בין איש לאשתו אבל זו אהבה גשמיית) ר"ל שישכיל ויעיין בעיונים הבלתי מעוררים אהבה רוחניית שהוא אהבת ה' ובזה הריח הפקר לכל כחות החומר לא לה' לבדו (ועיין בהקדמה בזוהר דף י"ב). וכן על פתחינו כל מגדים. שהם הפירות ר"ל פרי המעשים. הם על פתחינו מבחוץ, לא יובאו אל הקדש פנימה, כי המעשים בלא אהבת ה' הם גויות בלא נשמה קליפות בלא תוך, ועומדים על הפתח ולא יבואו בחדרים הפנימיים וחגוי הלב, והם חדשים גם ישנים. ר"ל גם המצות החשובות הם ישנות ונעשות מתוך ההרגל בלבד מצות אנשים מלומדה אחר שאין בתוכם אהבת ה' אבל דודי צפנתי לך. האהבה מה שעבדתי את ה' מאהבה זאת היא הצפון לה' לבד ומיוחד לה' והיה כולו קדש:

הדודאים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך:

אמרה שאלו הצמחים נתנו ריחם ר״ל שכבר הוכן להם מהחוש מה שתצטרך עד שכבר הוכנו להם מהחושים על פתחיהם כל המגדים אשר יצטרכו אליהם באלו החקירות. ואולם אמרה חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך הרצון בו שמה שהושג מחדש מאלו הדברים מהחוש עם מה שיושג מישן זה כמה הכל צפונה לו באמצעות הכח הזוכר עד שישלם ההשגות הראוי בזה מן החוש וזה אם ממה שהושג אליה מהחוש אם ממה שהושג זולתה וזה אמנם יקבץ אליה על צד הפרסום כי בכאן דברים רבים לא ישלם השגתם מהחוש לאיש אח' בשום פנים כמו הענין בבעלי חיים ומה שידמה להם לפי מה שזכר הפלוסוף במאמר האחד עשר מספר הבעלי חיים ולזה היה הדרך בו שיקובץ מה שיושג בזה מן החוש אל הראשונים ממי שראוי לסמוך על דבריו עד שיושלם בזה מה שיצטרכו אליו מהחוש: