מַה־יָּפ֧וּ פְעָמַ֛יִךְ בַּנְּעָלִ֖ים בַּת־נָדִ֑יב חַמּוּקֵ֣י יְרֵכַ֔יִךְ כְּמ֣וֹ חֲלָאִ֔ים מַעֲשֵׂ֖ה יְדֵ֥י אׇמָּֽן׃

מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים. הֵם אוֹמְרִים לָהּ, "חֲפֵצִים אָנוּ שֶׁתִּדְבְּקִי בָנוּ בִּשְׁבִיל נוֹי וַחֲשִׁיבוּת שֶׁרָאִינוּ בָךְ בְּעוֹדָךְ בְּיָפְיֵךְ":

מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ. בַּעֲלִיַּת הָרְגָלִים, בַּת נְדִיבִים:

חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים. קְבוּצַת עֲדָיֵי זָהָב קְרוּיָה "חֲלִי כֶתֶם", אלחל"י בְּלָשׁוֹן עַרְבִי. וְרַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ עַל נִקְבֵי הַשִּׁיתִין שֶׁל נְסָכִים שֶׁנַּעֲשׂוּ מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, עֲגֻלִּים כְּמוֹ יָרֵךְ. "כְּמוֹ חֲלָאִים", לְשׁוֹן חֲפִירָה, כְּמוֹ "חֻלְיַת הַבּוֹר":

מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן. יְדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּמַסֶּכֶת סֻכָּה. אָמָּן כְּמוֹ אוּמָן. קִלּוּסוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׂרָאֵל מְקַלְּסִין אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה. מַתְחִילִין מֵ"רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז" וְיוֹרְדִין וּבָאִין עַד "שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ" לְפִי שֶׁהֵן בָּאִין לְרַצּוֹתוֹ לְהוֹרִיד שְׁכִינָתוֹ מִן הָעֶלְיוֹנִים לַתַּחְתּוֹנִים, וְהוּא מוֹנֶה קִלּוּסָם מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה: "מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ", הֵם הָרַגְלַיִם, וּמוֹנֶה וְהוֹלֵךְ עַד "רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל" עַד שֶׁהוּא בָא לְמָשְׁכָהּ אֵלָיו:

הפעם הא'חמוקי. הכף אשר על הירך וי״א כי כמהו חמק (עבר) וענינו הלך:

חלאים. עדי עגול מקובץ כמו וחלי כתם:

אמן. חרש חכם ואין בלשון (הקדש) חבר לו:

הפעם הב'ענה ואמר לה מה יפו פעמיך וקראה בת נדיב כמו שאמר׳ [היא] מרכבות עמי נדיב:

הפעם הג'מה יפו פעמיך. כשתלכי לארצך:

חמוקי ירכיך. כמו שוק על ירך רגלים ופרשים:

מה יפו פעמיך בנעלים. עוד זה מדברי החשוק מבטיחה לומר את בת נדיב מה מאד יתייפו רגליך כשהם בתוך הנעלים המהודקים בהם לפי מדתם לא יעדפו ולא יחסרו והנמשל הוא לומר את כנסת ישראל מזרע אברהם, מה מאוד תתיפי בשובך לארצך, ותבואי לבית המקדש ברגלים ג׳ פעמים בשנה:

חמוקי ירכיך. הקפת ירכיך ישוו בעגולה כעגול התכשיטים שהמה מעשה ידי אמן והנמשל הוא לומר כאשר תקיפו בעזרה ברגל להיות נראה לפני, תהיה חמודה בעיני כחלאים נאים:

פעמיך. כן יקראו הרגלים וכן פעמי דלים (ישעיה כו ו):

בנעלים. מלשון מנעול:

חמוקי. ענין סבוב והיקף כמו חמק עבר (לעיל ה ו):

ירכיך. מלשון ירך והוא מפרקי הרגל:

חלאים. ענין תכשיט כמו וחלי כתם (משלי כה יב):

אמן. כן יקרא המופלג במלאכה:

משל:מה יפו. משיבים בנות ירושלים את בת נדיב הנה פעמיך יפו מאד. אבל רק בנעלים. לא אם תלכי יחף. ר"ל אם תצאי אל דודך הרועה שאז לא יהיה לך מנעלים תתגנה יפיך, חמוקי ירכיך דומים כמו חלאים (כחלי כתם) אבל רק אם מעשה ידי אמן. ר"ל אם מצומדים עליהם חלאים שעשה האומן במלאכה אז יפו גם הם. לא אם תהיי אצל דודך הרועה בלא תכשיטין:

מליצה:מה יפו. משיבים בנות הגויה, את בת נדיב ר"ל בת אלהים. פעמיך יפו. אבל רק בנעלים. ר"ל כי הנפש היא המחיה את הגוף לשלש מחלקותיו, אשר חלקוה החכמים. הנפש השכליית. והחיונית. והטבעיית. ובעת תאסף הנפש אל עמה אז כל כחות הנפשיות התלויות בחומר ספו תמו נכרתו ולא נשאר רק הרוח אשר תשוב אל האלהים אשר נתנה, עפ"ז ידברו על לבה ויזכירו אותה כי עת תפרד מהם יבטלו ויעדרו כל פעולותיה לכל מחלקותיה. וסדרו את פעולותיה מלמטה למעלה. א) הנה התנועה שהיא תיוחס אל הרגלים. היא דבר יפה מאד. ועז"א מה יפו פעמיך. אבל זה רק בנעלים, ר"ל כ"ז שתלבש את הגוף שהוא הנעל (כנ"ל ה' ג'). אבל עת יקרא לה בית חלוץ הנעל. ר"ל עת תפשט את החומר מעליה. (ע"ד של נעלך מעל רגליך שפי' הסרת החומר מעליו) אז הלא תפסק התנועה וישאר כאבן דומם ממקומו לא ימוש. ב) הנה בנפש הצומחת נמצא כח הזן והמוליד, והנה כח המוליד שמצויר בירך, (כמו כל יוצאי ירך יעקב) גם הוא יבטל בעת המות. ועז"א הן חמוקי ירכיך דומים כמו חלאים, כי תוליד בנים להשארת המין, אבל זה רק אם הוא מעשה ידי אמן. אם הגוף קיים שהוא האומן העוסק במלאכה. לא כן בהפרד הנפש שאז יחדל האמן ממעשהו:

מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן:

מפני שבזאת ההשגה יעתק מהמאוחר אל הקודם כמו שבארנו נעתק עתה בספורו שבחיה מרגלה אל ראשה בהפך מה שהיה משבח אותה במה שקדם באופן ההשגות האחרות. ואמר שיפו פעמיה רוצה לומר מה שתכינהו מהמשיגים והמקרים המאוחרים ואם הם בנעלים עד שימנעוה המנעלים מהשיג אותם השגה שלמה וזה להורות על חולשת ההשגה והידיעה אשר באלו המקרים בתחלת הענין. והנה בארנו בנעלים על זה האופן על דרך של נעלך מעל רגלך. וקראה בת נדיב להתיחסה יחס מה אל הפועל הנבדל אשר הוא הנדיב מצד היות השגתה רוחנית עד שהיא כמו ממוצעת בין הפרטי המוחש והמושכל ממנו וזה כי כבר הופשטו מהמקרים אשר לדברים המוחשים הרבה בהגיעם אליה. ואפשר שיהיה הרצון בזה כי אלו הצורות הדמיוניות אשר בה הם עלולות מהשכל אשר הוא הנדיב כי הוא יישירה אל העמידה עליהם והיא נשמעת אליו להכין אותם לו כפי היכולת ורמז בזה אל שלמות התקון אשר ימצא במה שתכינהו אליו באלו ההשגות. והנה העיר אותה עוד בקראה בת נדיב על ענין נפלא נעלם מקצת בקיאי הפלוסופים וזה כי הם חשבו כי מפני שהנפש הדמיוני׳ נפסדת והיא צריכה אל השכל בהגעת שלימותו עד שאי אפשר הגעתו לה מזולתה והוא שלמות לה הנה יחוייב שיהיה נפסד השכל הנקנה כי בהפסד בעל השלמות יפסד שלמותו וכבר אמרנו בהתר זה הספק בבאורינו לספר הנפש ונקצר המאמר בכאן במה שיהיה בו די בזה המקום ונאמר שאם היתה הצורה הדמיונית סבה למציאות הצורה המשכלת היה זה ספק מחויב על כל פנים אלא שאין הענין כן וזה שהצורה הדמיונית קרה שתהיה סבה באופן מה בהשגת הצורה המושכלת לא במציאותה אבל הענין בהפך וזה כי הצורה המושכלת סבה למציאות הצורה המוחשת אשר היא סבה למציאות הצורה הדמיונית וזה דבר קצת התבאר חיובו במה שאחר הטבע וזה שאלו העניינים המוחשים אי אפשר שיהיה בה הסדור והיושר המתמיד אשר בו יהיו מושכלים אם לא בשיהיו עלולים מסדור מושכל הוא שכל כמו שא״א היות הסדור והיושר בעניינים המלאכותיים אלא מפני הסדור המושכל הנמצא בהם בנפש האומן ובהיות הענין כן רצוני שאין הצורה הדמיונית סבה במציאות הצורה המושכלת הנה לא יחויב כשתפסד הצורה הדמיונית שתפסד הצורה המושכלת וזה שאין כל מה שהוא סבה בידיעה מסתלקת הידיעה בהסתלקו והמשל שכבר יודרך האדם בידיעת דבר מה מהדברים הלמודים בשנחקה לו תמונה פרטית תיישיר אותו אל זה הציור והוא מבואר שבהפסד התמונה ההיא לא יחוייב שתפסד הידיעה אשר הגיעה לו ממנו וזה מבואר עד שהאריכות בבאורו מותר. והנה קראה בכאן בת נדיב להורות על שעניינה עלול מהשכל אשר הוא הנדיב ומזה יתבאר שהוא אפשר בשכל הנקנה שיהיה נצחי עם הפסד הנפש הדמיונית. וכבר בארנו במה שאין ספק בו בבאורנו לספר הנפש ובספר מלחמות ה׳ שהוא מחוייב שיהיה השכל הנקנה נצחי והתרנו כל הספקות הנופלות בזה המאמר. ואמרו חמוקי ירכיך וגו' רמז אל הסבות המגיעו׳ מהשגתה המאוחר תחלה ואמר שסבובי ירכיה הם בתכלית היופי והתקון עם מה שבהגעת זה הסבוב מהקושי העצום: