וְֽהָיְתָ֞ה הַפְּצִ֣ירָה פִ֗ים לַמַּֽחֲרֵשֹׁת֙ וְלָ֣אֵתִ֔ים וְלִשְׁלֹ֥שׁ קִלְּשׁ֖וֹן וּלְהַקַּרְדֻּמִּ֑ים וּלְהַצִּ֖יב הַדָּרְבָֽן׃

וַהֲוֵי לְהוֹן שׁוֹפִינָא לְחָרָפָא בֵּיהּ פִּגְמַת כָּל מָאן דְבַרְזֶל לְעוּשְׁפַיָא וּלְסִיכַת פַדְנַיָא וּלְמִצְלַת קַצְרַיָא דִי לָהּ תְּלַת שְׁנִין וּלְכוּלְבַיָא וּלְאַנְצְבָא זָקָת:

והיתה וכו׳. רצה לומר: ומי שלא רצה לרדת לפלשתים, היה לוטש בעצמו את המחרשות וכו׳, עם הכלי הקרויה ׳פצירה פים׳, העשויה בהרבה פיות וחריצים, ונוח ללטוש בה:

הפצירה. ענין רבוי, כמו (בראשית יט ג): ויפצר בם, שהוא מרבית דברי פתוי:

פים. פיות, ורצונו לומר חריצים וחדודים:

מחרשות. הם כלי אומנות:

ולשלש קלשון. שם כלי ברזל, עשויה לסלק בה הזבל, והיא בעלת שלש שינים, וכאלו אמר קלשון בעלת שלש:

ולהציב הדרבן. רצה לומר לחדד הדרבן, להציבו ביושר בתוך מלמד הבקר, והוא המקל שמלמד בו הבקר לחרישה, והמחט שבראשו קרוי דרבן, וכן (קהלת יב יא): דברי חכמים כדרבונות: