וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ (לדויג) [לְדוֹאֵ֔ג] סֹ֣ב אַתָּ֔ה וּפְגַ֖ע בַּכֹּהֲנִ֑ים וַיִּסֹּ֞ב (דויג) [דּוֹאֵ֣ג] הָאֲדֹמִ֗י וַיִּפְגַּע־הוּא֙ בַּכֹּ֣הֲנִ֔ים וַיָּ֣מֶת ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא שְׁמֹנִ֤ים וַֽחֲמִשָּׁה֙ אִ֔ישׁ נֹשֵׂ֖א אֵפ֥וֹד בָּֽד׃

וַאֲמַר מַלְכָּא לְדוֹאֵג אִסְתְּחַר אַתְּ וּשְׁלוֹט בְּכַהֲנַיָא וְאִסְתְּחַר דוֹאֵג אֱדוֹמָאָה וּשְׁלַט הוּא בְּכַהֲנַיָא וּקְטַל בְּיוֹמָא הַהוּא תַּמְנָן וְחַמְשָׁא גַבְרִין דְכַשְׁרִין לְמִלְבַּשׁ אֵפוֹד דְבוּץ:

נושא אפוד. כל אחד מהם היה נושא אפוד, והוא מלבוש מכובד, ילבשו אותו עובדי ה׳, וכמו שנאמר בשמואל (לעיל ב יח): נער חגור אפוד בד:

נושא אפוד בד. ר"ל שהיו נכבדים וראויים לזה הלבוש כי זה הלבוש היו לובשים הנכבדים וכל שכן מי שהיו מהם מיוחדים לעבודת השם כמו שזכרנו בענין אפוד שמואל: