כִּ֣י יָעַ֗צְתִּי הֵ֠אָסֹ֠ף יֵאָסֵ֨ף עָלֶ֤יךָ כׇל־יִשְׂרָאֵל֙ מִדָּן֙ וְעַד־בְּאֵ֣ר שֶׁ֔בַע כַּח֥וֹל אֲשֶׁר־עַל־הַיָּ֖ם לָרֹ֑ב וּפָנֶ֥יךָ הֹלְכִ֖ים בַּקְרָֽב׃

אֲרֵי מְלָכִית אִתְכַּנָשָׁא יִתְכַּנְשׁוּן עֲלָךְ כָּל יִשְׂרָאֵל מִדָן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע כְּחָלָא דִי עַל יַמָא לִסְגֵי וְאַתְּ תְּהֵי אֱזֵיל בְּרֵישׁ כּוּלָנָא:

כי יעצתי. אלא כן אני מייעץ: האסף וגו׳, ובעבור רבת העם נתגבר במלחמה:

ופניך וגו׳. כי אז כולם יפעלו גבורות, למצוא חן בעיניך:

ופניך. אתה בעצמך:

בקרב. במלחמה, כמו (תהלים קמד א): המלמד ידי לקרב:

כי יעצתי אחר שסכל עצת אחיתופל, יעץ עצה אחרת הפך עצת אחיתופל בכל הפרטים, א. שלא יפלו עליו תיכף רק ימתינו עד יאספו כל ישראל, ב. שלא יצאו במעט עם, רק האסף יאסף עליך כל ישראל וכו', ג. שלא אחיתופל יפול עליו, רק ופניך הולכים בקרב: