וּבָ֣אנוּ אֵלָ֗יו (באחת) [בְּאַחַ֤ד] הַמְּקוֹמֹת֙ אֲשֶׁ֣ר נִמְצָ֣א שָׁ֔ם וְנַ֣חְנוּ עָלָ֔יו כַּאֲשֶׁ֛ר יִפֹּ֥ל הַטַּ֖ל עַל־הָאֲדָמָ֑ה וְלֹא־נ֥וֹתַר בּ֛וֹ וּבְכׇל־הָאֲנָשִׁ֥ים אֲשֶׁר־אִתּ֖וֹ גַּם־אֶחָֽד׃

וּנְהַךְ עֲלוֹהִי בְּחַד מִן אַתְרַיָא דִנְהַךְ לְתַמָן וְנִשְׁרֵי עֲלוֹהִי כְּמָא דְשָׁרֵי טַלָא עַל אַרְעָא וְלָא נַשְׁאַר בֵּיהּ וּבְכָל גַבְרַיָא דִי עִימֵיהּ אַף חָד:

ובאנו אליו. רצה לומר: בהיות העם רב, בודאי נבוא באחד המקומות אשר החביא עצמו, כי נהיה חונים עליו כמו הטל המכסה כל פני האדמה מבלי מקום ריק ממנו, כן נתפזר בכל המקומות לבקשו, זה בכה וזה בכה, ובודאי נמצא אותו:

ובכל האנשים. כי פן התנכר עצמו ללבוש כאחד מאנשיו, לזה לא נותר מכולם איש, ויומת גם הוא עם התנכרו:

ונחנו. מלשון חניה:

ד. שלא יפלו עליהם בלילה, ובספק אם נמצא שם דוד בין העם, רק ובאנו אליו באחד המקומות אשר נדע בבירור שנמצא שם, ולא בלילה רק ונחנו עליו כאשר יפול הטל, רצה לומר באור הבקר בעת שהטל נופל על האדמה, וכן פי' מהרי"א, ולא נהרוג המלך לבדו רק ולא נותר בו ובכל האנשים וכו' גם אחד, רצה לומר אם בהרג אם שנתפוש המלך חיים, ולא תירא שבתוך כך ימצא ערי מבצר וחסה שם, כי: