וַיֹּ֤אמֶר הָאִישׁ֙ אֶל־יוֹאָ֔ב (ולא) [וְל֨וּ] אָנֹכִ֜י שֹׁקֵ֤ל עַל־כַּפַּי֙ אֶ֣לֶף כֶּ֔סֶף לֹא־אֶשְׁלַ֥ח יָדִ֖י אֶל־בֶּן־הַמֶּ֑לֶךְ כִּ֣י בְאׇזְנֵ֜ינוּ צִוָּ֣ה הַמֶּ֗לֶךְ אֹ֠תְךָ֠ וְאֶת־אֲבִישַׁ֤י וְאֶת־אִתַּי֙ לֵאמֹ֔ר שִׁמְרוּ־מִ֕י בַּנַּ֖עַר בְּאַבְשָׁלֽוֹם׃

וַאֲמַר גַבְרָא לְיוֹאָב וְלוּ אַנָא תָּקֵל עַל כַּפֵּי אֲלַף סִלְעִין דִכְסַף לָא אוֹשִׁיט יְדֵי בְּבַר מַלְכָּא אֲרֵי קֳדָמָנָא פַּקֵיד מַלְכָּא יָתָךְ וְיַת אֲבִישַׁי וְיַת אִתַּי לְמֵימַר אִסְתַּמָרוּ לִי בְעוּלֵימָא בְּאַבְשָׁלוֹם:

ולו אנכי שוקל וגו׳. אפילו אם אנכי הייתי שוקל וגו׳, רצה לומר: אפילו אם כבר שקלו אל כפי, ואפילו אלף כסף, לא אשלח ידי וגו׳:

שמרו מי. מי שיבוא לידו, שמרו בו לבוא עמו בנחת:

ולו אנכי. ואם אנכי, וכן (שופטים ח יט): לו החייתם אותם:

ולו אנכי, רצה לומר לא לבד כמו שתאמר שאתה תתחייב לתת לי עשרה כסף, שאף אם היו על ידי במזומן ואף אם יהיו אלף כסף לא אשלח ידי מצד שני טעמים, א. שהוא בן המלך, ב. כי באזנינו צוה המלך וכו':

שמרו מי בנער באבשלום. ר"ל שמרו מי שיהיה מהם שלא ישלח ידו בנער באבשלום: