וַיֹּ֧אמֶר ל֣וֹ אַבְנֵ֗ר נְטֵ֤ה לְךָ֙ עַל־יְמִֽינְךָ֙ א֣וֹ עַל־שְׂמֹאלֶ֔ךָ וֶאֱחֹ֣ז לְךָ֗ אֶחָד֙ מֵֽהַנְּעָרִ֔ים וְקַח־לְךָ֖ אֶת־חֲלִצָת֑וֹ וְלֹא־אָבָ֣ה עֲשָׂהאֵ֔ל לָס֖וּר מֵאַחֲרָֽיו׃

וַאֲמַר לֵיהּ אַבְנֵר אִיתְפְנֵי לָךְ עַל יְמִינָךְ אוֹ עַל סְמָלָךְ וְאֵיחוּד לָךְ חַד מֵעוּלֵימַיָא וְסַב לָךְ יַת זְרָזֵיהּ וְלָא אָבָה עֲשָׂהאֵל לְמֵיזַר מִבַּתְרוֹהִי:

נטה לך. כי הרודף אחר מי ושב מאחריו הנה לקלון יחשב ולזה אמר לו אבנר אם מפני הכבוד לא תרצה לשוב מאחרי, עשה זאת: נטה על ימינך וגו׳, להיות נראה שלא אחרי רדפת כי אם אחר נער אחר, ואחוז באמת אחד מן הנערים ולא תכנו נפש כי אם קח חליצתו, ויחשבו הכל כי אחריו רדפת והשגתו:

חלצתו. כן יקרא המלבוש, וכן (שופטים יד יט): ויקח את חליצותם:

ולא אבה. ולא רצה:

נטה, ג. אבנר הזהיר אותו, ויען שהוא לכלימה להגבור שישוב ריקם במלחמה, אמר לו נטה לך אל הצד ואחז לך אחד מן הנערים, עד שידומה כי אחריו רדפת לקחת חליצתו: