וַיְמָאֵ֣ן לָס֗וּר וַיַּכֵּ֣הוּ אַבְנֵר֩ בְּאַחֲרֵ֨י הַחֲנִ֜ית אֶל־הַחֹ֗מֶשׁ וַתֵּצֵ֤א הַֽחֲנִית֙ מֵֽאַחֲרָ֔יו וַיִּפׇּל־שָׁ֖ם וַיָּ֣מׇת תַּחְתָּ֑ו וַיְהִ֡י כׇּל־הַבָּ֣א אֶל־הַמָּקוֹם֩ אֲשֶׁר־נָ֨פַל שָׁ֧ם עֲשָׂהאֵ֛ל וַיָּמֹ֖ת וַֽיַּעֲמֹֽדוּ׃

וְלָא אָבָא לְמֵיזַר וּמְחָהִי אַבְנֵר בַּאֲחוֹרֵי מוּרְנִיתָא בִּסְטַר יַרְכֵיהּ וּנְפָקַת מוּרְנִיתָא מֵאֲחוֹרוֹהִי וּנְפַל תַּמָן וּמִית בְּאַתְרֵיהּ וַהֲוָה כָּל דְאָתֵי לְאַתְרָא דִנְפַל תַּמָן עֲשָׂהאֵל וּמִית וְקַיְמִין:

באחרי החנית. בהברזל המחודד אשר בו, העשוי לשקוע בארץ:

אל החומש. אל צלע החמישית, שהוא על הלב ורבותינו ז״ל אמרו (סנהדרין מט א): מול מקום שכבד ומרה תלוין בו:

מאחריו. כי חלפה גופו מעבר אל עבר:

כל הבא. מאנשי דוד:

ויעמודו. עמדו מתבהלים וחדלו מלרדוף:

תחתיו. במקומו:

וימאן תחלה אמר לא אבה, כי הבלתי אובה הוא בלב, והממאן הוא בפה, ותחלה לא אבה בלבו, ועתה שא"ל למה אככה ארצה ירא בלבו ואבה בלבו לסור רק בפה אמר שממאן כי היה לו עתה לכלימה על שהפחידהו ויכהו וכדין רודף הכהו כנ"ל, ולא היה יכול להצילו באחד מאיבריו כי הכהו באחורי החנית שאין מסוכן כל כך כמו אם היה מכהו עם הלהבת, רק שמצד שהיה מאחרי אבנר ולא ראה, קרה שהכהו אל החומש ושיצא החנית מאחריו כי היה קרוב עד לאבנר, ועל ידי זה ויפל וימת תחתיו ולא פרפר מן המקום ההוא:

והנה דקר אותו בחנית ההוא עד שיצאה החנית מאחריו ויפול שם ומת במקומו או יהיה הרצון באמרו אל החומש כנגד הלב והוא מענין וחמושים עלו בני ישראל והרצון בו חמושים מכלי זין וכן הלב כלי זין האדם כי ממנו תולדת החום הטבעי שהוא שומר מציאות האדם שיעור הזמן שאפשר בו שיחיה: