וַיִּ֣חַר לְדָוִ֔ד עַל֩ אֲשֶׁ֨ר פָּרַ֧ץ יְהֹוָ֛ה פֶּ֖רֶץ בְּעֻזָּ֑ה וַיִּקְרָ֞א לַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ פֶּ֣רֶץ עֻזָּ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃

וּתְקֵיף לְדָוִד עַל דִתְרַע יְיָ תִּרְעֲתָא בְּעֻזָה וּקְרָא לְאַתְרָא הַהוּא אַתְרָא דְמִית בֵּיהּ עֻזָה עַד יוֹמָא הָדֵין:

ויחר לדוד. על עצמו חרה, כדרך המיצר ונבהל, וכן (שמואל א טו יא): ויחר לשמואל:

על אשר פרץ. בעבור דאגת הפרץ:

פרץ. ענין שבר:

ויחר לדוד מזה הבין דוד כי לא הזהרו בכבוד הארון כראוי וחרה לו על עצמו, כי זה ההבדל בין ויחר אף שיוצא לזולתו, ובין חרה לו ששב אל עצמו כמו (בראשית ד' ה') ויחר לקין ויפלו פניו, ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (סוטה שם) שנשתנו פניו כחררה: