וַיְהִי֩ בַעֲל֨וֹת הַלַּ֜הַב מֵעַ֤ל הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ הַשָּׁמַ֔יְמָה וַיַּ֥עַל מַלְאַךְ־יְהֹוָ֖ה בְּלַ֣הַב הַמִּזְבֵּ֑חַ וּמָנ֤וֹחַ וְאִשְׁתּוֹ֙ רֹאִ֔ים וַיִּפְּל֥וּ עַל־פְּנֵיהֶ֖ם אָֽרְצָה׃

וַהֲוָה בְּמֵיסַק שַׁלְהוֹבִיתָא מֵעִלַוֵי מַדְבְּחָא לְצֵית שְׁמַיָא וּסְלֵיק מַלְאָכָא דַייָ בְּשַׁלְהוֹבִית מַדְבְּחָא וּמָנוֹחַ וְאִתְּתֵיהּ חָזָן וּנְפַלוּ עַל אַפֵּיהוֹן עַל אַרְעָא:

השמימה. למעלה, לצד השמים:

רואים. כשעלה בהלהב:

הלהב. שלהבת:

ויעל כו' בלהב המזבח. וגם זה ראו בעיניהם, ומבואר כי ראיית המלאך בעת הסתלקותו הוא ענין יותר גדול ממה שיראו אותו בעודו מלובש בלבוש גשמי, כי בעת יפשט הלבוש אשר התגלם בו וישוב אל ענינו הרוחני א"א שיראהו עין בשר וכמו שאמר (מ"ב ב י): אם תראה אותי לוקח מאתך יהי לך כן כי בעת לקיחתו מן הגשם לא יראהו אלישע אם לא בהיות פי שנים ברוחו, ועל זה אמר: מות נמות כי אלהים ראינו.

והנה עלה המלאך בלהב המזבח כמו הענין במה שעשה לגדעון מענין האש שאכל הבשר והמצות והלך מעיניו אז מלאך ה' ואולי לזאת הסבה לא רצה הנביא לגלות שמו כי אז לא היו מאמינים מאד בנביאים כי דבר ה' יקר אז ולהוסיף להם האמנה בדבריו העלים מהם מי הוא: