וַיֹּ֨אמֶר שִׁמְשׁ֜וֹן אֶל־הַנַּ֨עַר הַמַּחֲזִ֣יק בְּיָדוֹ֮ הַנִּ֣יחָה אוֹתִי֒ (והימשני) [וַהֲמִישֵׁ֙נִי֙] אֶת־הָֽעַמֻּדִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הַבַּ֖יִת נָכ֣וֹן עֲלֵיהֶ֑ם וְאֶשָּׁעֵ֖ן עֲלֵיהֶֽם׃

וַאֲמַר שִׁמְשׁוֹן לְעוּלֵימָא דְמַתְקֵיף בִּידֵיהּ שְׁבוֹק מִנִי וַאֲמִישֵׁנִי יַת עַמוּדַיָא דְבֵיתָא מְתַקֵן עִלַוֵיהוֹן וְאִסְתְּמִיךְ עִלַוֵיהוֹן:

המחזיק בידו. על כי נקרו עיניו, היה מי מחזיק בידו והוליכו הדרך אשר ילך בה:

הניחה אותי. הרף ידך ממני, בכדי שאוכל למשש בידי את העמודים וכו׳, בכדי שאשען עליהם:

המחזיק. האוחז:

והמישני. מלשון משוש ונגיעה בדבר מה, כמו (תהלים קטו ז) ידיהם ולא ימישון:

נכון. נשען על מכונו:

והנה סבב שמשון עם הנער המחזיק אותו שיביאהו למשש העמודים אשר הבית נכון עליהם למששם כדי שישען אליהם: