וַיָּ֥שֶׁב אֶת־הַכֶּ֖סֶף לְאִמּ֑וֹ וַתִּקַּ֣ח אִמּוֹ֩ מָאתַ֨יִם כֶּ֜סֶף וַתִּתְּנֵ֣הוּ לַצּוֹרֵ֗ף וַֽיַּעֲשֵׂ֙הוּ֙ פֶּ֣סֶל וּמַסֵּכָ֔ה וַֽיְהִ֖י בְּבֵ֥ית מִיכָֽיְהוּ׃

וַאֲתֵיב יַת כַּסְפָּא לְאִמֵיהּ וּנְסִיבַת אִמֵיהּ מָאתָן סַלְעִין דִכְסַף וִיהַבְתֵּיהּ לְקִינָאָה וְעַבְדֵיהּ צְלַם וּמַתְּכָא וַהֲוָה בְּבֵית מִיכָיְהוּ:

וישב. חזר הבן והשיב הכסף לאמו, כאומר, הואיל ויצאה הגנבה מתחת ידי, לא אשוב עוד לקחתה:

ותקח אמו. וכשקבלה שוב את הכסף, נתנה לצורף מאתים בשכר פעולתו, ומתשע המאות נעשה הדמות ומסכה:

וישב את הכסף לאמו. ספר שמיכה לא רצה להיות גזבר ע"ז כי לא הסכים לעשות פסל ומסכה, ובודאי דבר על לבה שלא תעשה זאת, בפרט שעפ"י הדין לא חל ההקדש כיון שלא היה ברשותה (כמ"ש בב"ק דף ע א), ועי"כ שמעה קצת שלא לעשות הפסל מכל הכסף רק מן מאתים כסף לבד, והצורף עשה הפסל מהם: ויהי בבית מיכיהו, שהגם שלא עבדו עדיין כבר עבר על דבר ה' במה שהיה הפסל בביתו, ועבר על לאו דלא יהיה לך אלהים אחרים, שלדעת רש"י (שמות כ, ג) הוא אזהרה על המשהה אליל בביתו: