וַיַּשְׁכֵּ֨ם בַּבֹּ֜קֶר בַּיּ֣וֹם הַחֲמִישִׁי֮ לָלֶ֒כֶת֒ וַיֹּ֣אמֶר ׀ אֲבִ֣י הַֽנַּעֲרָ֗ה סְעׇד־נָא֙ לְבָ֣בְךָ֔ וְהִֽתְמַהְמְה֖וּ עַד־נְט֣וֹת הַיּ֑וֹם וַיֹּאכְל֖וּ שְׁנֵיהֶֽם׃

וְאַקְדֵים בְּצַפְרָא בְּיוֹמָא חֲמִישָׁאָה לְמֵיזַל וַאֲמַר אֲבוּהָא דְעוּלֶמְתָּא סְעוֹד כְּעַן לִבָּךְ וְאִתְעַכְּבוּ עַד מִתְפְּנֵי יוֹמָא וַאֲכָלוּ תַּרְוֵיהוֹן:

והתמהמהו. נתעכבו עד אשר נטה השמש לבית מערבה:

והתמהמהו. ענין עכבה ואיחור, כמו (לעיל ג כו) עד התמהמהם:

היום. השמש קרוי ׳יום׳, כמו (בראשית ג ח) לרוח היום, על שם שבעוד השמש על הארץ, הוא יום: