וַיִּֽחַר־אַ֥ף יְהֹוָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיֹּ֗אמֶר יַ֩עַן֩ אֲשֶׁ֨ר עָבְר֜וּ הַגּ֣וֹי הַזֶּ֗ה אֶת־בְּרִיתִי֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּ֣יתִי אֶת־אֲבוֹתָ֔ם וְלֹ֥א שָׁמְע֖וּ לְקוֹלִֽי׃

וּתְקֵיף רוּגְזָא דַייָ בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲמַר חֲלַף דִי עֲבָרוּ עַמָא הָדֵין עַל קַיָמִי דִי פַקֵדִית יַת אֲבָהַתְהוֹן וְלָא קַבִּילוּ לְמֵימְרִי:

ויחר. ענין כעס:

יען. בעבור:

ויחר. אחר שהקדים ההקדמה הזאת מן פסוק יא עד הנה שב למה שסיים בפסוק י' ויקם דור אחר אחריהם אשר לא ידעו את ה' וכו', ולכן ויחר אף ה' בישראל, שאחר שראה ה' שהתמוטטו מאמונתם חרה אפו על הדורות ההם ויאמר יען אשר עברו את בריתי (ולא שמעו לקולי, ולמעלה (ב) ולא שמעתם בקולי, שמיעה בקול הוא קבלת הפקודה או הדברים מצד עצמם, ושמיעה לקול הוא שישמע הטענה והראיה מצד השכל, כמו ושמע לקול יריבי (ירמיה יח) הקשיבו לקול שופר (שם ו') רצה לומר טענות שלהם, ועדות השופר, שמורה פורעניות, ומוסיף שלא שמו הלב לשמוע מצד הטענה והמופת).

ולזה חרה אף השם יתברך בישראל. ואמר שלא יוסיף להוריש איש מפניהם מן הגוים אשר עזב יהושע וימות: