טַבְתָא יָעֵל אִתַת חֶבֶר שַׁלְמָאָה דְקַיְמַת מַה דִכְתִיב בִּסְפַר אוֹרַיְתָא דְמֹשֶׁה לָא יֱהֶוֵי תִקוּן זֵין דִגְבַר עַל אִתְּתָא וְלָא יְתַקֵן גְבַר בְּתִקוּנֵי אִתְּתָא אֱלָהֵן יְדָהָא לְסִכְתָא אוֹשִׁיטַת וִימִינָא לְאַרְזַפְתָּא דְנַפְחִין לְמִתְבַּר רַשִׁיעִין וַאֲנוּסִין מַחֲתֵיהּ לְסִיסְרָא תַּבְרַת רֵישֵׁיהּ פַּצְעַת מוֹחֵיהּ אַעֲבָרַת סִכְתָא בְּצִדְעֵיהּ:
ידה וגו׳. אבל בקשה נפשה והושיטה ידה השמאלית לקחת יתד האהל, וימינה הושיטה לקחת המקבת הקרוי ׳הלמות עמלים׳, על שם שהאנשים עמלים במלאכה ומכים בו לעשות מלאכתן:
והלמה סיסרא. הכתה ושברה את סיסרא והסירה ראשו, ונגעה אותו בהכאה ופציעה, ועם היתד ׳חלפה רקתו׳ מעבר אל עבר:
ליתד. הוא המסמר:
להלמות. ענין הכאה:
עמלים. מלשון עמל וטורח:
מחקה ראשו. הסירה ראשו, בדברי רבותינו זכרונם לברכה (בבא בתרא פט א) אין מוחקין במקום שגודשין, ורצונו לומר אין מעבירין דבר מה על המדה, להסיר הגודש:
ומחצה. ענין נגוע ומוכה, כמו (תהלים קי ו) מחץ ראש:
וחלפה. ענין העברה מעבר לעבר, כמו (ישעיהו ח ח) וחלף ביהודה:
רקתו. הוא המקום שאצל העין:
ידה. כבר בארתי (ד' כא) כי לקחה היתד ביד אחת והמקבת ביד השני להלמות, רק שלא יכלה להלום עליו מחולשתה. ועפ"י נס צנח היתד מעצמו ברקתו, וזה שאמר ידה (אשר) ליתד תשלחנה וימינה (שבה אחזה המקבת) להלמות שני ידיה היו עמלים ועיפים, (מצאנו יד בלשון זכר, הנה יד שלוחה אלי ובו מגלת ספר) והלמה סיסרא במה שהלמתו רק מחקה ראשו חקק קטן לבד, ובכ"ז במה שמחצה מחץ קטן כבר חלפה רקתו מעבר אל עבר, (לדעת המפרשים בא עמלים תחת עמל בלשון יחיד על סיסרא שהיה עמל והוא שלא כמשפט הלשון).
ידה ליתד תשלחנה. והנה כחתיה המנהיגים הגוף תשלחנ' ידה השמאלית ליתד ושלחו ימינה למה שהולמים ומכין בו העמלים במלאכות רבות העמל והכתה סיסרא בראשו עד שהפסידה ופרדה החבור אשר בו והכתה ביתד ועברה היתד רקתו או כרתה רקתו:
