בִּימֵ֞י שַׁמְגַּ֤ר בֶּן־עֲנָת֙ בִּימֵ֣י יָעֵ֔ל חָֽדְל֖וּ אֳרָח֑וֹת וְהֹלְכֵ֣י נְתִיב֔וֹת יֵלְכ֕וּ אֳרָח֖וֹת עֲקַלְקַלּֽוֹת׃

כַּד חָבוּ בְּיוֹמֵי שַׁמְגַר בַּר עֲנָת בְּיוֹמֵי יָעֵל פְּסַקוּ עָדֵי אוֹרְחָן דַהֲווֹן מְהַלְכִין בִּשְׁבִילִין דְתַקְנִין תָּבוּ לְמֶהֱוֵי אָזְלִין בְּאוֹרְחָן מְגַנְבָן:

בימי שמגר. אבל בימי השופט שמגר ובימי יעל אשר גם היא שפטה בימי שמגר, לא היתה תשועה שלימה ולא חרדו הגוים מפחד ה׳, ולזה חדלו הולכי אורח מיראת הגוים:

והלכי נתיבות. רצה לומר, האנשים אשר הוכרחו לילך בנתיבות, היו הולכים דרך מעוקל לבל ירגיש מי בהם:

חדלו. מנעו:

ארחות. נתיבות, דרכים ושבילים:

עקלקלות. מלשון מעוקל ומעוקם:

בימי שמגר. אבל ראה איך הי' ההיפך בימי שמגר ואחריו בימי יעל, שאז חדלו ארחות רצה לומר שיירות עוברי אורח, (כמו והנה ארחת ישמעאלים באה, שיירות ההולכות ממקום למקום), וגם הולכי נתיבות שהם יחידים ההולכים בנתיב היחיד, (שזה ההבדל בין דרך ובין נתיב), ילכו ארחות עקלקלות, התייראו ללכת בנתיבות הישרים רק בארחות עקלקלות (גדר הארח הוא היוצא מן הדרך הגדול אל הכפרים מן הצד) וכן ילכו בארחות הנוטים מן הדרך ולא בארחות ישרים רק עקלקלות.

ואחר זה שבה דבורה להזכיר בזאת השירה הענין שבו היה זה הנס והתחילה ואמרה כי בימי שמגר בן ענת אף על פי שהושיע את ישראל תשועה מה כמו שקדם חדלו ארחות ר"ל שהולכי דרכים חדלו מהלוך בהם מפחד האויב ואם היה שילכו בדרך ילכו ארחות עקלקלות ויטו מדרך הישר כדי שלא ימצאם האויב: