אִם־לֹ֤א שִׁוִּ֨יתִי ׀ וְדוֹמַ֗מְתִּי נַ֫פְשִׁ֥י כְּ֭גָמֻל עֲלֵ֣י אִמּ֑וֹ כַּגָּמֻ֖ל עָלַ֣י נַפְשִֽׁי׃

אם, שויתי - כמו נשתוה או שמתי כמו שויתי ה'.

ודוממתי - מגזרת דומם או מן דמיון.

וטעם כגמול - בעבור שהזכיר ולא הלכתי והנה הגמול אין לו כח להלוך אם לא ישען על אמו כי מיד יפול, והנה כגמול עלי נפשי הטעם כפול.

ומלת עלי - כמו בעיני. ויש אומרים: כי הוא דרך תפלה כי לא חשבתי בלבי לבקש סודות ונפלאות ממני, רק אם לא שויתי נפשי כגמול עלי אמו - כגמול עלי תהיה נפשי, על דרך: תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי. ואמר דוד הנה אני כל מבטחי בשם וככה עשה ישראל.

אם לא. מנהג הלשון אם לא כענין אלה ושבועה כלומר אם לא היה כך יהיה כך וכך אמר אם לא שויתי ודוממתי נפשי כרגמול יבא לי כך וכך: ופי' שויתי ודוממתי שמתי אותי:

כגמול עלי אמו. כמו התינוק שיגמול משדי אמו שיתחיל מעט להתבונן בענין גדולו ומהלך מעט מעט ועדיין אינו נסמך על עצמו אלא עי אמו שתדדהו ותרגילהו מעט כן שמתי נפשי והשתקתי אותה שלא תסמוך עלי אלא עלי אמו בתכונת עצמו בנסתרות ובנפלאות אלא תסמוך על המלמדים ועל הקבלה שהיא האם: והוסיף עוד לחזק הענין ואמר:

כגמול עלי נפשי. כמו הגמול כן שמתי נפשי עלי שלא אסמוך בבינתי:

אם לא. הוא ענין שבועה כאומר אם לא עשיתי כן יבא עלי עונש כזאת וגזם ולא אמר:

שויתי ודוממתי. המשלתי נפשי כתנוק הנגמל משדי אמו שכל בטחונו על אמו כן כל בטחוני בה׳‎:

כגמול עלי נפשי. הנפש אשר עלי ובקרבי הוא כתנוק הנגמל וכפל הדבר להתמדתו:

שויתי. מל׳ שוה:

ודוממתי. מל׳ דמיון:

כגמול. ענינו תינוק הנעתק מקרוב משדי האם כמו ויגדל הילד ויגמל (שם כא):

אם לא, ר"ל שנדמה בכל עניניו כגמול מחלב שכמו שהגמול משים כל בטחונו על אמו שהיא תכלכלהו ותנהגהו, כן שויתי נפשי כגמול עלי אמו שבטחתי רק על ה' החונן דעת בענינים העיונים והמנהלני בענינים המעשים וכמו שהגמול אינו סומך על עצמו מאומה ויודע כי קצר כחו מעשות דבר, כן כגמול עלי נפשי שמדעתי שאני בפ"ע רפה ידים וחסר כח, וע"ז כפל שויתי ודוממתי ומפרש שויתי נפשי כגמול עלי אמו, ודוממתי כגמול עלי נפשי, ר"ל שנפשי דוממת כגמול הדומם ואין מלה בלשונו בלא אמו, ומבאר מי היא האם: