אַל־תִּבְטְח֥וּ בִנְדִיבִ֑ים בְּבֶן־אָדָ֓ם ׀ שֶׁ֤אֵ֖ין ל֥וֹ תְשׁוּעָֽה׃

אל - יש אומרים: בבן אדם שאין לו תשועת אמת להושיעכם. והנכון בעיני: בבן אדם שלא יוכל להושיע נפשו.

אל תבטחו. ע"ד שאמר ירמיה ומהם יסור לבו אלא אם יבטח באדם ישים העיקר האל יתברך שיתן בלב האדם הנדיב בעזרו וכפל הענין במלות שונות שאין לו תשועה שאם לא ברצון האל, אין ביד האדם להושיע חבירו מצרתו כי לה' לבדו התשועה והוא יסובבנה על יד בני אדם המו שסיבב תשועת גלות בבל על ידי כורש, וכן לעתיד יסבב גאולת ישראל על ידי מלכי הגוים שיעיר את רוחם לשלחם כמו שכתוב שהביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה' וזה יהיה לפי שבטחו ישראל בגלותם באל ית' לבדו:

שאין לו. שאין בידו תשועה:

אל תבטחו בנדיבים, עפ"ז מצוה בלי לבטוח בנדיבים, הגם שהנדיב דרכו ורצונו להטיב, מ"מ אין לבטוח עליו מצד שני טעמים, א. בבן אדם שאין לו תשועה, שמצד שהוא בן אדם אין הכח אל התשועה לו, כי כחו אינו בעצמו ויצוייר שלא יוכל להושיע, ב. שגם אם יוכל להושיע הלא.