אֲבָרֵ֗ךְ אֶת־יְ֭הֹוָה אֲשֶׁ֣ר יְעָצָ֑נִי אַף־לֵ֝יל֗וֹת יִסְּר֥וּנִי כִלְיוֹתָֽי׃

אברך - זאת העצה היתה ממנו תחלה, כי הוא המלמד אדם דעת.

וטעם בלילות - בהתבודדו מעסקי העולם.

וכליותי - רמז לכוחי התולדה שהם בסתר, כמו הכליות.

וטעם יסרוני - שחשב בלבו כל הקורות להולכים מן העולם הזה, על כן נוסר.

שויתי - עצה והמוסר הביאוהו לשום השם לנגדו יומם ולילה והנה נשמתו דבוקה בבוראה טרם הפרדה מעל גויתה, ובעבור ששויתי השם לנגדי מימיני לא אמוט, שיסור מהדרך הישרה.

אברך את יהוה אשר יעצני כמו שפרשנו אתה תומיך גורלי.

אף לילות זאת היתה לי תחלה מאת יי' שהוא יעצני וסיעני בבחרי זה החלק הטוב לעצמי; וגם כן אני בעצמי בכל יום

יסרוני כליותי: שלא אעזוב זאת הדרך אלא אחזיק בה בכל כח. ואמר לילות, כי בלילה יתבודד האדם מעסקי העולם וימצא לבו פנוי. ואמר כליותי, כי הן היועצות כמו שאמרו (בבלי ברכות סא א): כליות יועצות לב מבין.

אשר יעצני. בעבור שיעץ אותי לקבלו לאלוה:

אף לילות. כאשר הוא יעץ אותי כן אף כליותי מוסרות ויועצות אותי ע״‎ז בלילות שהיא עת אשר הלב פנוי ממחשבה הטורדת:

אברך, והגם שכפי דעת התורה האדם חפשי במעשיו, בכ"ז לא עזב ה' את האדם בזה שיהיה מוכן להכשל ע"י היצה"ר והתאוה, כי ה' עומד אצלי כיועץ בל אמשך אחרי עצת היצה"ר, והם דרכי התורה אשר נתן לנו שהם עצות שה' נותן לנו איך להשמר מרשת התאוה ומוקשיה, אף לילות יסרוני כליותי וגם שנטע ה' בנפש האדם הרגשת המוסר עד שנפשו בעצמו תיסרהו מלכת בדרך הרע וירגיש בנפשו מוסר מונע אותו מדרך רע, וז"ש שאף בלילה כליותי ייסרו אותי מלכת בדרך רע, [כמ"ש בפי' איוב במ"ש ובמוסרם יחתום]: