יֹאכְל֬וּ עֲנָוִ֨ים ׀ וְיִשְׂבָּ֗עוּ יְהַֽלְל֣וּ יְ֭הֹוָה דֹּ֣רְשָׁ֑יו יְחִ֖י לְבַבְכֶ֣ם לָעַֽד׃

יאכלו - הטעם שהענוים יאכלו וישמחו וישבעו מרוב השמחה, בראותם כי השם הושיע העני אשר אין עוזר לו.

וטעם יחי לבבכם - זה יאמר איש לרעהו כדרך ותחי רוח יעקב אביהם, כי לבו היה כמת.

יאכלו ענוים וישבעו יהללו יהוה דרשיו ישראל שהם ענוים, כי הגוים היו גאים עד עת גאולת ישראל, וכן ישראל הם דרשיו, שהם דורשים אותו בגלות; וכשיהיו נגאלים יאכלו וישבעו משלל איביהם ויתענגו הפך ממה שהיו בגלות; ויאמרו להם:

יחי לבבכם ופרושו על דרך: ותחי רוח יעקב (שם מה כז), הפך וימת לבו (שמואל א כה לז); כי הרוח החיה היא בלב, וכשהאדם בצרה לבו מת, כמו שאמר (תהלים קט כב); וכשיצא מהצרה לרוחה הנה יחיה לבבו. וטעם

לעד: כי לא יגלו עוד, אלא יהיו בארצם שמחים וטובי לב הם ובניהם עד העולם.

יאכלו. מזבחי שלמי התודה אשר אביא לה׳‎:

יחי. רצה לומר ישמחו בלבבם לעד כי המיצר כאלו לבו מת כמ״‎ש בנבל הכרמלי וימת לבו (ש״‎א כ״‎ה):

יאכלו, מדבר נגד הכהנים מקריבי התודה, שיאכלו ענוים מבשר הזבח וישבעו, ואח"כ יהללו את ה', ובזה יחי לבבכם לעד, כאלו הלב המתפרנס מן בשר הקרבן מקבל שפע רוחני ממזון הקדוש שבו יחיה לעד בחיים הנצחיים: