כִּ֤י אֵ֪ין בְּפִ֡יהוּ נְכוֹנָה֮ קִרְבָּ֢ם הַ֫וּ֥וֹת קֶֽבֶר־פָּת֥וּחַ גְּרֹנָ֑ם לְ֝שׁוֹנָ֗ם יַחֲלִיקֽוּן׃

כי אין בפיהו - בפי כל אחד מהם כמו: מבכה על בניה מאנה להנחם כי איננו. ונכונה תואר למלה, או דברה וככה יענה עזות ומאכלו בריאה.

קרבם - הוא הלב הנסתר.

הוות - מגזרה הוה להם למלך כי יחשבו מחשבות רעות, אולי תהיינה ותקומנה.

קבר פתוח - אסון מיד.

יחליקון - מגזרת איש חלק והכל מגזרת חלק כחלק בעבור היות החלקים שוים.

כי אין בפיהו נכונה הוא טעם למה שאמר למען שוררי, כי הם אנשים שאין בפי אחד מהם נכונה אלא מראים עצמם בפיהם כאוהבים.

קרבם הוות כלומר: רעות חושבים בלבם.

קבר פתוח גרונם לשונם יחליקון: כי מי שלא ישמר מהם וישמע אותם כשיחליקו לשונם ומדברים חלקות ונראים כאוהבים יפול בקברם, והוא מחשבת לבם, שהיא לרע. וכנה הדברים לגרון, כמו רוממות אל בגרונם (תהלים קמט ו), כי מקצת האותיות יאמרו בגרון. גם כל הדבור תחלתו מהגרון, כי הקול יוצא מהגרון ויגרום הדבור לפה. גם לפי שהגרון פתוח אל הקרבים שדמה אותם לקבר אמר: גרונם. ומלת נכונה תואר לנקבה, והמתואר חסר ופירושה: אמרה או דברה; וכן מאכלו בראה (חבקוק א טז); כעדר הקלובות (שיר ד ב); יענה עזות (משלי יח כג), והדומים להם.

כי אין בפיהו. אין בפה אחד מהם נכונים נראים כאוהבים והמה לאויבים קרבם. בקרב לבם חושבים הוות לשבר אותי וגרונם כקבר פתוח כי שואפים לבלעני כקבר הבולע את המת ובלשונם ידברו חלקלקות ואינם יוצאין מן הלב:

נכונה. מלשון נכון וישר:

קרבם. תוך לבם:

הוות. שבר כמו עד יעבור הוות (לקמן נ״ז):

גרונם. צוארם כמו קרא בגרון (ישעיה נ״ח):

יחליקון. ענין דברים רכים:

כי, מבאר מ"ש למען שוררי, כי שוררי אלה אין בפיהו נכונה, הפה מציין תמיד הדבור החיצוני, והלשון מציין הדבור הפנימי המדובר בעצה והשכל, ושורריו אלה בפיהם החיצוני ידברו אתו טובות, אבל בלשונם לשון רמיה וחלק יכוננו להשחיתו, ומצד זה אמר כי הטוב הנראה בפיהם ודבורם החיצוני אין בפיהו נכונה, כי לשונם יחליקון בחלקת לשון והוצאת דבה, ומצייר כאילו קרבם הוא השאול והאבדון, כמ"ש קרבם הוות וגרונם הוא הקבר הפתוח, שבו ירד המת טרם רדתו שאולה, ולשונם הוא מקום חשך וחלקלקות שבו יחליק ההולך עליו ויפול אל הבור והקבר, עד שהבא על לשונם יחלק ויפול אל גרונם שהוא הבור והקבר, ומשם אל קרבם ששם ההות והשבר שאול ואבדון, והיא מליצה עמוקה על רוע מחשבותיהם ונכליהם, ולכן האשימם אלהים, שיצאו אשמים בדין, וזה מצד שני ענינים א. מצד שהם חוטאים בעצת השכל לא מצד התאוה והשגגה, ועל זה אמר יפלו ממעצותיהם, ב. מצד ששונים בחטאם עד שנעשו מומרים לדבר, ועל זה אמר ברוב פשעיהם, כמ"ש בדור המבול וירא ה' כי רבה רעת האדם וכל יצר מחשבות לבו רק רע שמכל זה נראה כי מרו בך, ועושים להכעיס בשאט נפש, והמליץ כאילו עצתם הרע היא תהיה סבת נפילתם, משם יפלו ממרום עצתם ארץ, שעל זה אמר יפלו מן מועצותיהם (המ"ם הוא מ' המקום) ורוב הפשעים והשנותם היא תדחה אותם ותדחפם ליפול, באופן שימצאו ענשם מיד חטאתם, וכמדת חטאתם החטא ימיתם, ובמדה שמדדו ימדד להם, אבל וישמחו כל חוסי בך, כמ"ש אנכי אשמח בה' יתמו חטאים מן הארץ, לעולם ירננו לא כמו עתה שלא תהיה רנתם רק אחר הצרה וההצלה ממנו, רק שירננו תמיד בלי הפסק צרה בינתים, רק ותסך עלימו בתמידות, ולא יהיה שמחתם טבעיית, רק ויעלצו בך, על ידי שיכירו שהם מושגחים בהשגחה מופלאת מאתך, על ידי שיכירו: