זֹ֞֠את הָעִ֤יר הָעַלִּיזָה֙ הַיּוֹשֶׁ֣בֶת לָבֶ֔טַח הָאֹֽמְרָה֙ בִּלְבָבָ֔הּ אֲנִ֖י וְאַפְסִ֣י ע֑וֹד אֵ֣יךְ ׀ הָיְתָ֣ה לְשַׁמָּ֗ה מַרְבֵּץ֙ לַֽחַיָּ֔ה כֹּ֚ל עוֹבֵ֣ר עָלֶ֔יהָ יִשְׁרֹ֖ק יָנִ֥יעַ יָדֽוֹ׃ {פ}

וְאַפְסִי. וְאֶפֶס זוּלָתִי.

דָא קַרְתָּא תַקִפְתָּא דְיָתְבָא לְרוֹחֲצָן דְאָמְרָה בְּלִבָּהּ אֲנָא וְלֵית בַּר מִנִי עוֹד אֵיכְדֵין הֲוַת לְצָדוּ בֵּית מֵישְׁרֵי חַיְתָא כָּל דִי עֲבַר עֲלָהּ יִכְלֵי וְיָנִיד יְדֵיהּ:

זאת העיר וגו׳. היא נינוה שהיתה עיר עליזה ושמחה בהצלחת׳:

אני ואפסי עוד. ר״ל אני היא לבדה עיר עליזה ואין בלתי עוד עיר להדמות אלי:

איך וגו׳. איך עתה היתה לשממון וכל העובר דרך עליה ישרוק בקול ויניע ידו וכדרך הרואה דבר חשוב שנחרב:

העליזה. ענין שמחה כמו יעלזו חסידים (תהלים קמט):

ואפסי. כמו ואין:

ישרוק. ענין השמעת קול הבאה בקבוץ השפתים כמו שרקו ויניעו ראשם (איכה ב׳):

יניע. מלשון הנעה והנדה:

זאת, שיעור הכתוב כל עובר עליה ישרק יניע ידו, ויאמר זאת העיר העליזה וכו' איך היתה לשממה: