וַיִּקְרָא א׳ · י״ג

וְהַקֶּ֥רֶב וְהַכְּרָעַ֖יִם יִרְחַ֣ץ בַּמָּ֑יִם וְהִקְרִ֨יב הַכֹּהֵ֤ן אֶת־הַכֹּל֙ וְהִקְטִ֣יר הַמִּזְבֵּ֔חָה עֹלָ֣ה ה֗וּא אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיהֹוָֽה׃ {פ}

טקסט הפסוק: מקרא על פי המסורה (ויקיטקסט), רישיון CC BY-SA 3.0

במילים פשוטות

הפסוק מסיים את עולת הצאן: רוחצים את הקרב והכרעיים במים, והכהן מקריב ומקטיר את הכול על המזבח כעולה, אישה ריח ניחוח לה׳. הדבר מקביל לסיום עולת הבקר. חזקוני מבאר ש״והקריב הכהן את הכל״ מלמד על הולכת האברים לכבש המזבח. אור החיים דן בכך שהכתוב חזר על ״והקריב את הכל והקטיר״ שכבר נאמר בעולת בן בקר, ומיישב שיש כאן ריבוי לדברים המצויים בעולת הצאן ואינם בעולת הבקר, כגון הצמר שבראשי הכבשים והשיער שבזקן התיישים, שאף הם עולים על המזבח. הפסוק מלמד שגם עולת הצאן מוקטרת כולה, על כל חלקיה, ומתקבלת לריח ניחוח לפני ה׳.
מבוסס על חזקוני, אור החיים · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וְגַוָא וּכְרָעַיָא יְחַלֵל בְּמַיָא וִיקָרֵב כַּהֲנָא יָת כּוֹלָא וְיַסֵק לְמַדְבְּחָא עֲלָתָא הוּא קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קָדָם יְיָ

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

והקריב הכהן את הכל זו הולכת אברים לכבש.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

וְהִקְרִיב וְגוֹ׳ אֶת הַכֹּל וְהִקְטִיר וְגוֹ׳. הִנֵּה כְּבָר אָמַר זֶה בְּפָרָשַׁת עוֹלַת בֶּן בָּקָר, וְאֵין לוֹמַר שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְרַבּוֹת מַה שֶׁאֵין בְּבֶן בָּקָר, וְהוּא הַצֶּמֶר שֶׁבְּרָאשֵׁי כְּבָשִׂים וְהַשֵּׂעָר שֶׁבִּזְקַן הַתְּיָשִׁים, שֶׁכָּל אֵלּוּ לֹא הָיוּ נִשְׁמָעִים מֵאָמְרוֹ ״אֶת הַכֹּל״ בְּעוֹלַת בֶּן בָּקָר, שֶׁהֲרֵי מָצִינוּ שֶׁדָּרְשׁוּ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים צֶמֶר וּשְׂעַר הַתְּיָשִׁים מִפָּסוּק הָאָמוּר בְּעוֹלַת בָּקָר, וּמַשְׁמַע לָהֶם כִּי מַאֲמַר ״אֶת הַכֹּל״, הֲגַם שֶׁלֹּא נִכְתַּב אֶלָּא בַּבָּקָר, יֶשְׁנוֹ גַּם בַּצֹּאן בְּכָל הַשַּׁיָּךְ בָּהֶם. וְעוֹד, כָּאן לֹא אָמַר ״הַכֹּל״ אֶלָּא בַּהַקְרָבָה וְלֹא סָמוּךְ לַהַקְטָרָה, וְדָרְשׁוּ רַזַ״ל (תורת כהנים כאן) בְּאָמְרוֹ ״וְהִקְרִיב אֶת הַכֹּל״ וְגוֹ׳ - זוֹ עֲלִיַּת כֶּבֶשׁ שֶׁצָּרִיךְ כֹּהֵן, שֶׁדִּין זֶה לֹא נִשְׁמַע בְּעוֹלַת בָּקָר. אִם כֵּן הַקְטָרַת הַמִּזְבֵּחַ בְּעוֹלַת צֹאן לָמָּה אִצְטְרִיךְ?

וְנִרְאֶה לְפָרֵשׁ עַל פִּי מַה שֶׁאָמְרוּ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, וְזֶה לְשׁוֹנָם: ״וְהִקְטִיר״ - אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹצֵא, אַף עַל פִּי שֶׁפָּסוּל, אַף עַל פִּי שֶׁפִּגּוּל וְנוֹתָר וְכוּ׳, כְּשֶׁהֵן בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, עַד כָּאן.

וְקָשֶׁה מִנַּיִן מָצָא תַּנָּא לִדְרוֹשׁ הֶתֵּר הַפְּסוּלִין לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וְהָרַב בַּעַל קָרְבַּן אַהֲרֹן פֵּרֵשׁ מִדְּלָא כָּתַב ״וְהִקְטִירָם״ מַשְׁמַע שֶׁיַּקְטִיר מִכָּל מָקוֹם, עַד כָּאן. לִדְבָרָיו זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה יִתְחַיֵּב לִדְרוֹשׁ כְּמוֹ כֵן בְּאָמְרוֹ ״וְהִקְרִיב אֶת הַכֹּל״ מִמַּה שֶׁלֹּא אָמַר ״וְהִקְרִיבָם״ שֶׁיַּקְרִיב מִכָּל מָקוֹם אֲפִלּוּ פְּסוּלִין, וּמִדְּהָא לֵיתָא הָא נַמִּי לֵיתָא. וְהַנָּכוֹן הוּא שֶׁהַתַּנָּא דּוֹרֵשׁ לָהּ מִיִּתּוּר ״וְהִקְטִיר״ ״וְהִקְטִיר״ שְׁתֵּי פְּעָמִים, וְהוּא קֻשְׁיָתֵנוּ עַצְמָהּ, שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ לוֹמַר אֶלָּא בְּאֶחָד מִשְּׁנֵי מְקוֹמוֹת, אוֹ בְּעוֹלַת בָּקָר אוֹ בְּעוֹלַת צֹאן, אֶלָּא וַדַּאי לִדְרָשָׁה בָּא לְרַבּוֹת הַקְטָרַת פְּסוּלִין וְנוֹתָר וְכוּ׳ אַחַר שֶׁעָלוּ הַמִּזְבֵּחָה:

עוֹלָה הוּא. אָמַר ״הוּא״, דָּרְשׁוּ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים שֶׁבָּא לְעַכֵּב שְׁחִיטָה בַּצָּפוֹן בְּדִיעֲבַד, שֶׁאִם לֹא שָׁחַט בַּצָּפוֹן פְּסוּלָה. וְלָזֶה לֹא כָּתְבָה הַתּוֹרָה הָרִבּוּי אֶלָּא בְּפָרָשָׁה שֶׁנִּזְכְּרָה בָּהּ צָפוֹנָה, לוֹמַר כִּי עַל פְּרָט זֶה בָּא הַמִּעוּט, וְלֹא כְּתָבוֹ בְּפָרָשַׁת בֶּן בָּקָר שֶׁהוּזְכַּר שָׁם הַסְּמִיכָה, כִּי אַדְרַבָּה עָלֶיהָ בָּא רִבּוּי תֵּבַת ״עוֹלָה״ (ויקרא א:ט) שֶׁאֵינָהּ מְעַכֶּבֶת סְמִיכָה הָאֲמוּרָה שָׁם. וַהֲגַם שֶׁהַכָּתוּב אָמַר חֵלֶק מֵהָרִבּוּיִם וּמֵהַמִּעוּטִים מֵאֶחָד וְחֵלֶק מֵהָרִבּוּיִם וְהַמִּעוּטִים בְּאֶחָד, וְאָנוּ אוֹמְרִים כְּאִלּוּ אָמַר כָּל הָרִבּוּיִם וְהַמִּעוּטִים בְּכָל אֶחָד מֵהֶם, שַׁאנֵי פְּרָט זֶה כֵּיוָן שֶׁהִזְכִּיר שְׁתֵּי מִצְווֹת, שֶׁהֵם סְמִיכָה וְצָפוֹן, וּמִעֵט וְרִבָּה וְאֵין יָדוּעַ לְאֵיזוֹ מֵהֶם מִעֵט וּלְאֵיזוֹ מֵהֶם רִבָּה, דָּרְשִׁינַן הַסָּמוּךְ לַמִּעוּט וְהַסָּמוּךְ לָרִבּוּי, וּמַה מָצִינוּ, מַה סָמַךְ לְרִבּוּי סְמִיכָה מַה סָמַךְ לְמִעוּט צָפוֹן. וַהֲגַם כִּי גַּם שָׁם נֶאֱמַר רִבּוּי, בָּא לְנִתּוּחַ שֶׁאֵינוֹ מְעַכֵּב כְּהֶפְשֵׁט שֶׁנִּתְמַעֵט בָּרִבּוּי שֶׁהוּזְכַּר בְּעוֹלַת בָּקָר. וְיֵשׁ עוֹד לְהַרְחִיב צְדָדִים שֶׁיֶּשְׁנָם בָּעִנְיָן, וְהַמַּשְׂכִּיל יָבִין מֵעַצְמוֹ.

וּבַבְּרַיְתָא (תורת כהנים כאן) נָתַן טַעַם שֶׁדָּרְשׁוּ הָרִבּוּי עַל הַסְּמִיכָה שֶׁאֵינָהּ מְעַכֶּבֶת, וּמִעוּט הוּא עַל הַצָּפוֹן שֶׁמְּעַכֵּב, כִּי הַסְּמִיכָה אֵינָהּ בְּכָל הָעוֹלוֹת, שֶׁעוֹלַת צִבּוּר אֵינָהּ טְעוּנָה סְמִיכָה וְכוּ׳. וְאוּלַי כִּי לְרַוְחָא דְּמִלְּתָא אָמְרוּ כֵן, כִּי הֲגַם שֶׁהָיָה הַדָּבָר שָׁקוּל יֻכְרַע מִטַּעַם שֶׁכָּתַבְנוּ, וַהֲגַם שֶׁהַשְּׁתֵּי פָּרָשִׁיּוֹת עִנְיָן אֶחָד הֵם, אַף עַל פִּי כֵן לְהַכְרִיעַ סָפֵק כָּזֶה יַסְפִּיק. וְתִמְצָא בִּדְרָשַׁת ״עֹלָה הוּא״ הָאֲמוּרָה בָּעוֹף דָּרְשׁוּ רַזַ״ל בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים כְּמוֹ כֵן ״עֹלָה״ לְרַבּוֹת אֲפִלּוּ לֹא מִצָּה דַּם הָרֹאשׁ, ״הוּא״ לְמַעֵט אִם לֹא מִצָּה דַּם הַגּוּף, עַד כָּאן, וְהִקְשָׁה בַּגְּמָרָא (זבחים סו:) מַאי תַּלְמוּדָא, וּמְשַׁנֵּי מִשּׁוּם דְּרוֹב דָּמִים בַּגּוּף שְׁכִיחֵי, עַד כָּאן. הֲרֵי דְּבִסְבָרָא מַטֶּה הַסָּפֵק, וְדִיּוּקֵנוּ מֵהַכָּתוּב עָדִיף:

מקור: ספריא · נחלת הכלל