וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃

ה׳ מדבר אל אהרן לאמור. אבן עזרא מבאר שדיבור זה בא אל אהרן ישירות, כי נביא היה, ומביא גם דעה שהיה הדבר על ידי משה. חזקוני מבאר שפרשה זו נאמרה ביום שהוקם המשכן, לפי שמאותו יום ואילך נאסרו הכהנים בכניסה שתויי יין, שכן התורה תלתה את האיסור בביאה אל אוהל מועד. אונקלוס מתרגם את הפסוק כפשוטו. הפסוק פותח דיבור מיוחד אל אהרן בעניין איסור שתיית יין קודם העבודה, דיבור הבא בסמוך למיתת בניו, ורומז לדעה שנכנסו למקדש שתויי יין. ייחוד הדיבור לאהרן מבטא את מעמדו כנביא וכמנהיג הכהונה, המקבל את האזהרה עבורו ועבור זרעו.